היה לי חבר

הלילה הזה, היה קר מבדרך כלל, אפילו החלון הסגור לא יכל למנוע מהצינה הנוראית להיכנס.
באותה לילה, שכבתי לי במיטה כשהאור כבוי והאזנתי לריבים של הוריי, כל כך קיוויתי שהם יפסיקו לריב ויתחילו לאהוב, כל כך רציתי שאמי תבוא לתת לי נשיקת לילה טוב, שאבי יבוא לבדוק שהשמיכה מכסה את כל גופי הצנום, שמא משב רוח קר יפגע בי. אבל הם לא עשו את זה.
ואז הוא הופיע, תחילה נבהלתי, בכל זאת, מה עושה ילד בגילי בבית זרים בשעה כה מאוחרת, אך משהו בעינים הכחולות העמוקות נראה לי מוכר ומרגיע, משהו בתווי פניו אמר לי לסמוך עליו.
הוא ניגש אליי, ונשכב בחיקי, מגע עורו בעורו העביר בי תחושת חמימות שלא רציתי שתיפסק.
הוא ליטף את פניי עד שנרדמתי, במשך כל הלילה ישנתי צמודה אליו, הוא שמר עליי, הגן עליי מסכסוכי הוריי. כשקמתי בבוקר הוא כבר לא היה לידי.
"אמא" אמרתי כשהצלחתי לבסוף להעיר אותה "איפה הילד?".
"על מה את מדברת?" היא שאלה, מבולבלת
"נו, אמא, תיזכרי! הילד שישן איתי אתמול"
"הו, יקירתי, נראה שזה היה חלום, חלום טוב מאוד אומנם, אך רק חלום"
"אבל אמא! הוא באמת היה כאן אתמול!" התעקשתי ,נחושה כתמיד.
"אל תהיי כל כך נסערת, אני בטוחה שהוא יחזור גם היום בלילה" היא אמרה, בלי לדעת כמה היא צודקת.
מאז הוא חזר מדי לילה, הוא היה מעלים את צעקות הוריי, מחבק אותי עד שנרדמתי מוודא שהמפלצת מתחת למיטתי לא תטרוף אותי, והולך. בכל בוקר, כשהייתי קמה, ננמלאתי תחושת תסכול וייאוש כשגיליתי שהוא לא שוכב לצידי.
עד אותו לילה. זה היה בקיץ, המזגן התקלקל, והחום בבית היה בלתי נסבל. הילד שכב לידי וחיכה שאירדם, מנסה להסיח את דעתי מהמריבה שמתחוללת במטבח. הפעם הם רבו על המזגן, אימא צעקה שאבי לא שימושי, שהוא לא גבר. שהוא מוגבל. אבא ספג את כל הגידופים בשקט, ונראה כי הרוחות רגעו, אך לפתע שמעתי טריקת דלת, וצליל התנעת מנוע. הילד שלידי נראה מופתע בדיוק כמוני, ואז הוא נעלם.

כשהייתי מספרת על הילד המסתורי לכל הפסיכולוגים שאמי שלחה אותי אליהם, הם הסתכלו עליי כמו על משוגעת.
לאמי הם אמרו שאני סובלת מטראומת עזיבה, ושכל ההזיות שאני חווה הם בעצם תוצאה של נטישה קשה מאוד שעזבתי, הם טענו שהטראומה גורמת לי לנתק חברתי, שיש סיכון ש"הבעיה הקטנה" שלי בעצם אומרת, שאני משוגעת. לא הבנתי על מה הם מדברים, בסך הכל היה לי חבר.
אז הם נתנו לי כדורים אנטי-פסיכוטיים, שגרמו לי לדיכאון.
ואז כדורים נגד דיכאון, שגרמו לי להפסיק לגדול,
ואז הזריקו לי הורמונים, כדי שהצמיחה שלי תחזור,
והסיפור ממשיך וממשיך, עד שיום אחד פשוט שיקרתי.
כשהרופא שאל אותי אם אני עדיין מאמינה בילד שביקר אותי שנים קודם לכן, עניתי לו שאני לא יודעת על איזה ילד הוא מדבר.

מאז עברו כבר שנים רבות, הספקתי להקים משפחה, עם שלושה ילדים וכלב. את הילד ההוא כבר שכחתי מזמן, עד אתמול. כשבאתי לאסוף את בני הצעיר מהגן, ראיתי אותו מדבר עם ילד קטן, בערך בגילו, עם עיניים כחולות עמוקות ותווי פנים מוכרים, חייכתי אליו, והוא חייך חזרה.