היא רק בראשי
כל השקט סביבי נקטע בבת אחת.
הצרחה.
היא היתה כל כך מלאת חיים אך מיוסרת, כל כך עצובה ונואשת לעזרה.
היא היתה שייכת לנפש שנקעת.
היא היתה מוכרת.
הרמתי את ראשי אל הכוכבים הזעירים. רציתי לגשת אליה ולעזור לה, להושיט את ידי ולרפא אותה, לחסוך ממנה את הכאב. אך ידעתי שאני לא אוכל לעשות זאת לעולם.
הצרחה עוד הדהדה ברחבי העמק, כאילו רוצה לומר "אני כאן! שלא תעזו להתעלם מסבלי!". התכופפתי מעט וכיסיתי את אוזניי בידיי, מנסה להחליש את הצרחה הבלתי נסבלת הזו.
הדמעות שבו חזרה לעיני כשהבנתי שהיא תישאר ראשי לעד, שלא תיתן לי לשכוח ממנה לעולם.
"אני מצטערת," מלמלתי בין כל הדמעות. "אני מצטערת…" אני לעולם לא אוכל לשכוח את היום שבו נתתי לה למות. לעולם לא אוכל לשכוח את קולה המיוסר קורא אחריי, מנסה לגרום לי לחזור אליה ולהרים אותה בזרועותיי.
שנברח משם שתינו.
אני מתיישבת לנוח על הגבעה המלאה פרחים כסופים, פרחים שמזכירים לי דמעות.
אני יודעת שהצרחה הזו לעד תלווה אותי, לעד אשמע אותה בכל מקום שאלך, בכל פעם שאדבר אם אנשים, ולהם היא לא תפריע, הרי היא רק בראשי.
תגובות (4)
זה כול כך יפה!
את כול כך מוכשרת!
-5-
זה כל כך יפה.
אין על הכתיבה שלך!
זה פשוט מהמם!!
את כל כך מוכשרת!!!!
כל כך יפה!!
ותקראי את הסיפור שלי, ממש השקעתי ( ותגיבי )