היא מקווה

בדרכה החוצה היא שמה אוברל כזה שמחמיא בדיוק באזורים הנכונים. יפה, אבל לא מידי. כן, היא ווידאה שהשעיר מפוצר ומבולגן בדיוק כמו שצריך. שקצוות השיער מתעקלים לכיוונים שונים. אבל לא יותר מידי. הלחיים שלה בגוון חום אדמדם. זה היה הסומק שלה שהוברש קלות על עצמות הלחיים. לא חזק מידי ונראה טבעי לגמרי והאודם וואו הוא בדיוק בצבע הטבעי של השפתיים. לסיום שרשרת, היא תעטר את הצוואר אבל לא תמשוך את מלו צומת הלב אליה. משהו שיגיד אני כאן, אבל בעדינות.
היא יצאה ככה, כאילו בלי מאמץ, אף אחד לא יבחין בשעת ההתארגנות החולפת.
ככה היא כבר יוצאת מהבית שנים, משכללת את הטבעיות היפה והלא מתחנפת.
היא תחייך לכל מי שיפנה אליה, גם אם זה פחות מה שליבה חפץ בו. כלומר, עד שמישהו ירגיז אותה עד עמקי נשמתה, אז היא תתפוצץ.
היא תכוון את השיחה ככה שלמי שמולה יהיה נוח, היא תנסה להבין את הדעה של מי שמולה וגם אם לא הבינה היא תעקוף את זה בלי לגרום לקונפליקט. היא תנסה להישאר חיובית לאורך כל השיחה. היא תגיד תמיד "שלום" ו"תודה רבה" ו"מעריכה מאוד". היא תתעניין ותקשיב מעמקי ליבה בכנות אמיתית. היא תצחיק ותצחק ותחייך כלות כאילו הכול בסדר גם כשתרגיש שהיא קצת לא קשורה או מובכת או לרגע רק לרגע קטן היא רוצה פשוט לחזור למיתה.
היא תגיד שהכול בסדר, גם כשלא. ותהנהן גם כשהשקר נמצא מולה.
היא תבנה לעצמה חומות הגנה, משהו שיעשה סדר בין מה שאומרים, למה שלא. מה שעושים למה שלא. לפי שלבים. היא תבחר מתי ולמי לתת להיכנס בין החומות. אלוהים יודע שיש חומות שגם היא עצמה לא יכולה באמת ובתמים לפרוץ ולהיכנס. ראשית, תסתיר את המטורפת הצינית המצחיקה בפנים. שנית, תסתיר את הפחדים. שלישית, את התהיות. רביעית, את הספקות וחמישית את האכזבות והדברים שהיא חושבת שלעולם לא יהיו שלה.
לא אני לא יודעת איזה חומה לא נותנת אפילו לה להיכנס. אבל היא באופן תת מודע תנסה לבטל ולרסק את החומה בכך שתוכיח לעצמה שהאמונה שמקימת את החומה לא נכונה. כל התרסקות, כל נפילה, כל אכזבה תגדיל את החומה אבל היא תמיד תיקח את הסיכון.
היא מיומנת ומחושבת,
מכירה את כל השיטות,
ועדיין אף חומה לא נפלה.
לא היה איזה קסם, לא הייתה חברת אמת אמיתית כמו שהיא ציפתה או אהבה כזאת טובה.
הציפיות לאדם לא גבוהות במיוחד אבל כל אלא שעברו אכזבו.
היא תמיד קמה, היא עומדת תמיד ממשיכה לקוות,
היא רק מקווה שהתקווה לא תעזוב.