היא לא עשתה דבר…

בליל קיץ חם, ביער האפל. רצה אישה עטוית ברדס, ואחריה בריצה כושלת, ילדה קטנה, עם בובה, עטויה גם היא בברדס שחור. בקרחת יער מוארת באורן של גחלליות ופטרויות שונות, עצרה האישה. היא נעמדה במקומה והילדה עשתה כמוה. היא הסירה את ברדסה והסירה את ברדסה של הילדה. היא ליטפה את שערה ואמרה: "טפסי אל העץ, ועל תבואי, גם אם אצווח וגם אם אצרח." הילדה נראתה מבולבלת "אבל אמא…" אמה הביטה לאופק בבהלה. "מהר, רוצי." אמה הזדקפה ואמרה; "לכי, עכשיו." פס של דמעות האיר את פניה הרכים באורן של הפטריות הכחולות."אבל אמא…" אמה נעמדה ונעצה באופק מבט קשוח. "לכי…" אמרה בלחש, שפס דמעות כחול, זהה לזה של בתה חורץ את פניה. אי שם באופק נשמעו קולות של אנשים, ונראו אורות לפידים. "רוצי!" צרחה אמה. הילדה נבהלה, והחלה לרוץ ולטפס על עץ גדול. "לשם!" נשמע קול מחוספס, "טפסו אותה!" האורות התקרבו אל קרחת היער, שם עמדה אמה דוממת כפסל. "הנה המכשפה!" היא לא נעה, מודעת לבתה המבוהלת, שרוצה לבכות, אך פוחדת לזוז. האם החלה לרוץ, ולצרוח בקול. לפתע, נשמעה יריה, מעומק היער. הילדה זעקה, זעקת כאב, מעומק ליבה. איך שם נשמעו תרועתיהם של תושבי הכפר, "מוות למכשפה!" והילדה, בוכה. ולוחשת,
"היא לא עשתה דבר"