החתולה שלי (לא היה לי שם.)

ישבתי בחדרי, מאזין לדממה. בדרך כלל השקט הפחיד אותי, כל כך חונק, מבסר על כך שנותרת לבדך. בדרך כלל אני עושה הכל כדי שלא יהיה שקט, מדליק את הטלוויזיה, שומע מוזיקה, או מי יודע מה עוד. אבל הפעם, לשם שינוי, העדפתי להתעטף בתך השקט. בתוך השקט הבטוח, הבטוח והמוכר.
לפתע צלילי שריטה נשמעו בדלת, זו הייתה החתולה שלי. לא רציתי לראות אף אחד עכשיו, אפילו לא אותה, על אף החיבה הידועה שלי לחתולים, ובייחוד אליה. אם הרגשתי טוב כאשר אני מוקף בשקט, זה אומר שמשהו כבר ממש לא בסדר. ומשהו אכן היה לא בסדר. אך היא לא וויתרה. היא החלה לקפוץ על ידית על הדלת, מה שבדרך כלל פותח אותה, רק שהפעם היא הייתה נעולה. הבנתי זאת לפי הצלילים. לאחר כמה דקות הרעש נפסק, אך ידעתי שהיא עדיין שם.
נאנחתי. פתחתי את הדלת ונתתי לה להיכנס. היא הלכה בזנב מורם, מרוצה מניצחונה, וקפצה על מיטתי ללא רשמיות יתר. אחר כך החלה להלך עליה כאילו זו המיטה שלה ולא שלי, גרגוריה נשמעים טוב. היא תמיד עשתה זאת כשרצתה שאלטף אותה. הנדתי בראשי, ולאחר מכן התיישבתי על המיטה והתחלתי ללטף את ראשה וגבה, בזמן שהיא ממשיכה להלך ולהתחכך בי מדי פעם.
יללה קצרה נשמעה. "מיאו גם לך," אמרתי לה בקול חסר רגש. היא עצרה והביטה בי, דבר נוסף שהיא עושה לפעמים. "אל תכריחי אותי לדבר," אמרתי לה, מפנה את מבטי מטה. היא התקרבה אלי ונתנה לי מבט נוסף, כאילו שואלת 'מה קרה? אני רואה שמשהו לא בסדר'. התעלמתי. הסתכלתי לכיוונים שונים, אך לבסוף נכנעתי.
נתתי עוד כמה ליטופים לפרוותה הג'ינג'ית הרכה לפני שהתחלתי לדבר.
"אני לא יודע מה קורה לי," התחלתי לספר. "אני לא מבין מה אני מרגיש, או מה אני עושה, או אמור לעשות," המשכתי. הרגשתי צריבה בעיני. ממתי נהייתי כל כך רגיש? "בזמן האחרון אני פשוט לא אני," הודתי והסתכלתי עליה. לעזאזל, אני כל כך עלוב. שופך את הלב בפני חתולה.
אך זו, באופן מפתיע, התיישבה על ברכיי ונצמדה אלי, מניחה את כפת רגלה על ידי, שהייתה מונחת ליד, כאילו אומרת 'הכל בסדר, אני מקבלת אותך כמו שאתה'.
ואז, פתאום, הרגשתי טוב עם עצמי. כי מישהו סוף סוף תומך בי, ולא ההפך. כי מישהו סוף סוף מקבל אותי כמו שאני, ואוהב אותי.
גם אם זו רק החתולה שלי.