Tom1
אז כמו שכתבתי בחלק הראשון, זה סיפור שמצאתי שכתבתי פעם: התחלתי להפוך את סדרת הטלוויזיה "החממה" לספר. כל הטקסטים הם לגמרי של גיורא חמיצר וכל הזכויות שמורות לו! אני רק הוספתי תיאורים ובקיצור... במקום תסריט כתבתי כספר.. מקווה שאהבתם :)

החממה – חלק שני

Tom1 18/10/2015 622 צפיות 4 תגובות
אז כמו שכתבתי בחלק הראשון, זה סיפור שמצאתי שכתבתי פעם: התחלתי להפוך את סדרת הטלוויזיה "החממה" לספר. כל הטקסטים הם לגמרי של גיורא חמיצר וכל הזכויות שמורות לו! אני רק הוספתי תיאורים ובקיצור... במקום תסריט כתבתי כספר.. מקווה שאהבתם :)

אז כמו שכתבתי בחלק הראשון, זה סיפור שמצאתי שכתבתי פעם: התחלתי להפוך את סדרת הטלוויזיה "החממה" לספר. כל הטקסטים הם לגמרי של גיורא חמיצר וכל הזכויות שמורות לו! אני רק הוספתי תיאורים ובקיצור… במקום תסריט כתבתי כספר.. מקווה שאהבתם את החלק הראשון ושתאהבו את החלק הזה! :)
הסיפור לא הושלם, ואני גם לא הולך לכתוב לזה המשך. אין חלק נוסף.
תהנו =]

***
בוקר למחרת, ביום המבחנים של בית הספר למנהיגים "החממה", אלה-לי ישבה בשולחן של המטבח, אכלה כריך וציירה לעצמה בעיפרון. השולחן היה מלא דפים, חוברות ועיתונים מכל הסוגים, אך נראה שלאלה-לי הכל כלל וכלל אינו הפריע לה, והיא המשיכה בשקט שלה.
אלפי הגיע מצד ימין שלה ונכנס למטבח. היה בידו ערמת דפים חומים וחיפש דבר מה במגירות. הוא הסתכל על אלה-לי בהלם. "סליחה, מה יש לך ביד?"
"מה?" אלה-לי לא הבינה את שאלתו. היא הסתכלה על ידה, בזמן שאלפי בא אליה ולקח את העיפרון. "עיפרון." ענתה לו בהבנה מלאה.
"זה העיפרון מספר שתיים שלי, אני צריך את זה למבחן!"
אלה-לי סימנה בידה כאילו היא נכנעת. "מה, אין להם שם עפרונות, למסכנים?" צחקה.
"ליתר ביטחון," ענה לה אלפי בלחץ. הוא היה מתוח מאוד לקראת היום הגדול, המבחנים של תחילת השנה בבית הספר למנהיגים. הוא המשיך לחפש באחת המגירות שם והסתכל על הרשימה שהייתה בידו השנייה. "נו, איפה הספריי 'בן-גיי'? גם אותו לקחת? בתור דאודורנט אולי?" נטפל אליה בעצבים.
"תירגע," אלה-לי מצאה את הספריי בין ערימת העיתונים. "הנה הספריי שלך." היא נתנה לו אותו, ואלפי לקח אותו מידה במהירות רבה. "את הספריי נגד היסטריה לקחת?" אלה-לי הייתה משועשעת למדי.
אלפי חיפש בתיק והוציא כל מיני דברים לאחר שהתבונן ברשימה. "ספרי פסיכומטרי, נעלי התעמלות," אמר בזמן שהוציא את הדברים שהקריא על השולחן. הוא בטעות שם את הנעליים על הדפים שאלה-לי ציירה. בתגובה היא הזיזה אותם בצחקוק קל.
אלפי המשיך במעשיו, " 'בן גיי', עפרונות מספר שתיים, בגדים לכל השבוע. יש…"
"תקשיב, אלפי, אתה ממש חייב להתקבל." אמרה לו אלה-לי.
אלפי התעלם ממנה, אם הוא הקשיב לה בכלל. "נו, איפה אבא? אבא!" אלפי קרא לאביו, גורי. אלפי אינו שמע שום מענה, ולכן קרא לו בשנית, "אבא!" הוא המשיך לחפש בתיקו עוד כמה דברים.
גורי בא אל אלפי. אלפי ראה אותו עדיין לבוש עם חולצה ירוקה של הבית, לא מסורק,
ובקיצור – לא מוכן בכלל ליציאה, בניגוד לאלפי: אלפי היה לבוש בחולצה לבנה וג'ינס
בהיר, מסורק עם פוני לצד, עם נעלי אולסטאר שחורות.
"למה אתה לא מוכן? צריך לצאת." אמר אלפי.
"יש איזו בעיה קטנה." השיב גורי. אלפי נד בראשו.

אלפי בעט בגלגל הימני של המכונית הצהובה. הוא התפלא שאי אפשר להתניע אותה וירד מהגלגלים האוויר; זה לא היה מתוכנן. "שיט, שיט, שיט!" קרא אלפי. לאחר מכן הוא הלך לצדה השני של המכונית והסתכל על הגלגל השני.
"לא הזזנו אותה איזה חודשיים, אולי פשוט יצא האוויר." גורי הצטדק.
אלפי כעס מאוד והתעצבן, אבל ניסה לשמור על קור רוח ושלט בעצמו. "נו, אבל צריך לצאת כבר! נו, בטח יש משהו שאפר לעשות!" ואז קרה הדבר שגרם לאלפי להתפרק ולהוציא את כעסו: מספר הרכב נפל. אלפי וגרו בהו במתרחש בפליאה. "פאק! פאק! פאק!" אלפי הכה במכונית ובעט בגלגלים בחוזקה. "איזה מכונית מחורבנת, מעפנה!"
"היי, היי, היי! היא לא אשמה!" אמר גורי וניסה להרגיע אותו.
"היא כן! היא כן! גרוטאה בת מאתיים מסריחה!" צעק אלפי, "עכשיו הכול נהרס! למה אתה צריך תמיד לדפוק הכול?!"
גורי התחיל להתעצבן ושילב את ידיו. "טוב, אני לא מוכן לדבר איתך כשאתה במצב כזה!" הוא הלך משם ונכנס לביתו.
אלפי בעט במכונית בפעם האחרונה ולאחר מכן התיישב על הדבר הכי קרוב אליו. הוא שם את ידיו בתוך ראשו. בדיוק אז הגיעה אלה-לי.
"מה קרה?" שאלה אותו. היא ראתה את המכונית הרוסה; "הבנתי."
אלפי נרגע במועט כשהבין מה מצבו. "אין, הלך עליי. הכול אבוד."
אלה-לי שאלה אותו מהר, "מתי אתה צריך להיות שם?"
"מה חשבתי? זה היה כזה ברור." אלפי לא ענה לה.
"אלפי, מתי אתה צריך להיות שם?"
אלפי הסתכל עליה. "עוד שעתיים," אלפי כמעט התחיל לבכות. "זה בכנרת, אני בחיים לא אגיע."
אלה-לי ענתה לו מהר ברחמים. "יש אוטובוס לטבריה כל רבע שעה. אם אתה תצא
עכשיו אתה תספיק."
אלפי אינו ידע מה לחשוב, ולכן לא ענה. אלה-לי הבינה מה קרה לו. "אני אבוא איתך," אמרה.
"באמת?" לא היה לאלפי נעים ממנה. "מסכנה, מה היא צריכה את זה עכשיו?" חשב. אלה-לי הנהנה. "ומה עם אבא?" שאל אותה.
"עזוב אותו, עד שהוא יתארגן ייקח לו שעה." אלה-לי עשתה לו מצב רוח לא רע. "יאללה, קום. בוא נלך. יאללה."
אלפי נעמד, עקף את המכונית ואמר: "חשבתי שאת מתעבת את החממה."
בתגובה השיבה: "מה לא עושים בשביל אח קטן ובשביל החדר היפה שלו?" היא חיבקה אותו, ושניהם נכנסו הביתה בשמחה.
***
האוטובוס יצא מהתחנה, ומעליו היה שלט: 'תל אביב, חיפה '
אלפי ואלה-לי ישבו אחד ליד השני. אלה-לי שמה אוזניות על אוזניה, בזמן שאלפי כתב בחוברת שלו.
התחילה הנוף לא היה יפה במיוחד, אבל הוא השתפר מרגע לרגע, עד שהכול היה ירוק בסביבה; האוטובוס המשיך לנסוע. אלפי הוציא מהתיק שלו חוברת ועליה היה כתוב:
החממה
מיסודו של לואיס קליין
בית הספר למנהיגים צעירים
ידיעון למועמד תשע"ג
2012-13
אלה-לי הסתכלה בחוברת וגלגלה את עיניה; היא הסתובבה והתבוננה על הנוף המרהיב.
אלפי פתח את החוברת וראה את העמוד בית הנשרים. היה כתוב שם: ניצחון מעל הכול! הוא העביר עוד דף והיו שם מלא תמונות. של גביעים, של השחקנים בנבחרת, וזו הייתה גאווה בשבילו שלשם הוא הולך להיבחן, ואולי אפילו להתקבל.
הוא העביר עוד דף וראה את העמוד של בית העורבים. היה כתוב שם: העתיד מתחיל עכשיו! אלפי כיווץ את מצחו. אם הוא היה מתקבל – הוא היה בהחלט מעדיף את בית
הנשרים. הוא ראה בנוסף בבית העורבים תמונה של מישהי משחק שחמט עם מישהי.
אלה-לי נגעה בכתפו של אלפי. היא סימנה לו להסתכל על החלון שלידה. הוא נד בראשו והתיישב. הוא ראה את הכנרת יפהפייה פתוחה ופרושה על שטח רב לנגד עיניו. הם חייכו אחד לשני.
הנסיעה לבית הספר "החממה" עברה בשלום.

בבית הספר למנהיגים "החממה", התרוצצו מאות נערים ונערות, על יד שולחן. חלקם נפרדים מהורים, חלקם נכנסו לבית הספר, חלקם לומדים וחלקם התחילו כבר את המבחנים.
הגיעה מכונית, שעמדה להיכנס בשערי בית הספר, אך השומר עצר אותם; הנהג נתן לו כרטיס. השומר קרא בקשר: "מר קליין, יש פה מישהו מהמשטרה." הצטדק.
"תכניס אותם," ענה לו מנהל "החממה", העונה לשם לואיס קליין.
השומר הכניס את המכונית בשמחה. לואיס התבונן בקוצר רוח על מצלמות האבטחה שהראו במחשב שהכול בסדר גמור.
מייד לאחר שהמכונית נכנסה, הגיעו אלפי ואלה-לי בריצה. הם חייכו אחד לשני, ואלפי התרגש מאוד לראות את המקום הגדול והמרווח, אך גם למרות זאת היו לו עדיין חששות מהמבחנים שצפויים להתרחש בקרוב.
אלה-לי נגעה בכתפו של אלפי, וסימנה לו בהצלחה. הוא התרגש מאוד ונכנס לתוך בית הספר.
אלה-לי חייכה אליו.
***
בית הספר היה גדול מאוד ומרווח. נערים ונערות הלכו בשקט, מתבוננים במקום, חלקם רצים ולחוצים, וחלקם נכנסים לחדר המבחנים.
נער אחד הסתכל על נער ונערה שכבר וותיקים בבית הספר, והתבוננו בדבר שנקרא "לואי". הם דיברו ביניהם ולחצו על המסך.
"וואו!" אמר הנער שהגיע למבחנים. הם חייכו אחד לשני.


תגובות (4)

מקסים.
כתוב כל כך יפה. ממש נהנתי לקרוא

18/10/2015 15:37

    תודה רבה (:

    18/10/2015 16:46

וואי זה מדהים! ממש אהבתי את הרעיון להפוך את התסריט לספר! יש לך כתיבה ממש ממש ממש טובה!
יפה!!!

25/10/2015 17:05

    תודה רבה =]

    25/10/2015 20:53
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך