החלונות הגבוהים

הם ישבו כולם בחדר שקוף, בעל חלונות גבוהים. העולם החליט כנראה שהם חשובים מספיק כדי שיוכלו לשבת ב'כיסא מנהלים' שנרכש באיקאה, אז הם ישבו עליו ללא בעיות. האמת היא שהוא היה אפילו קצת נוח. בחדר השקופיות רצו להן על המסך, ברוטינה כזו שרק העכבר מחליט מתי היא תיגמר.
כל העניין התחיל לפני פרק זמן ארוך ומשמעותי כמו, נגיד- שנה, ומאז הם הגיעו לכאן. לכיסא המנהלים.
וכך השיחה שלפני שנה בכיסאות פלסטיק של גן ציבורי הלכה בערך:
"משעמם לי."
"אז בואו נעשה משהו…"
"בואו, יאללה." הם הביטו בציפור שצנחה לה בנחת על האגם ובאמא צעירה מידיי צורחת על ילד בוגר לצערו.
"נו, מה עושים?"
"לא יודעת, למה אני תמיד צריכה לתת תשובות??"
"לא יודע! למה את תמיד עונה?!"
"אולי כי כולם שותקים? ואלי כי משעמם לי??!"
"מה שתגידי…" הם היו שישה. אחת אומנית, אחד שזורם אבל לא באמת- זה סתם מחוסר ביטחון מוסתר, אחת שחושבת שמה שהיא חושבת הוא החשוב, אחת שטובה במספרים, אחד שבטוח -וכך גם כולם בטוחים- שהוא טוב בלזרוק בדיחות תקועות. ומצחיקות… ועוד אחד ששם כי שם זה, טוב, כי שם זה נחשב ל'חברה'.
"בואו נמציא משהו," אמר נמרוד (האחד ששם כי שם זה החברה).
"כמו מה?" שאלה מאיה (האומנית) וגילגלה את עיניה.
"משהו שימושי, שהאנשים משתמשים בו כל יום," נמרוד החל לחפור באדמה.
"אגוז קוקוס," אמר אריה -המצחיק יעני-. מאיה גיחכה.
"מטאטא," אמרה טלי (מספרים והיא- סיפור אהבה אחר לגמרי…)
"לא, לא בא לי מטאטא," אמר אוהד (ה'זורם').
"כן, מה נראה לך מטאטא!" אמרה אמירה (עם שם כזה… זו האחת שחושבת שמה שהיא חושבת הוא החשוב). "בואו מברשת שיניים!"
"מברשת שי-??"
"כן! מה רע?"
"אוקיי…"
"טוב…"
"ואללה, אני צריך אחת!" (אריה).
"זורם, אוהד?"
"כן, כן, למה לא."
וכך הגענו אחרי שנה לחדר השקוף ולכיסאות המנהלים. בשנה הזו מאיה עברה קורס עיצוב, טלי קורס מקדמי מכירות ונמרוד שיווק. בגדול הם היו לגמרי מרוצים מעצמם. עילאיים ומתנשאים.
"היום הגדול הגיע," אמירה הכריזה ברוב חגיגיות. שלט ירוק וכתום מעוגל ועליו כתוב 'קוגלס' היה תלוי מעליהם, קוטרו הגיע למטר מצומצם. חמישה ראשים שונים בחדר שישבבו סביב השולחן הגדול מידיי הנהנו בהסכמה (הראשים של האנשים האלה הציעו את השם הקליט והלהיט 'קוגלס' כשם החברה הצעירה). "היום צריכים להחליט באיזו צבע תהיה מברשת השיניים. אני מאוד אהבתי את הצבע הוורוד, אבל כמובן, זו מברשת השיניים של כולנו, לכן נעשה הצבעה דמוקרטית. האפשרויות הן הצבע הוורוד- אריה אל תפריע לי, זה ידוע שנשים משתמשות יותר במברשות שיניים וורודות ומברשות שיניים בכלל, ונשים הן יעד צרכנות נכסף מבחינתנו ולכן אנו צריכים לפרוץ ישר לשוק התוסס והיקר כל כך הזה. תגידי לו טלי. נכון נשים קוראות יותר עיתונים ולפיכך קוראות יותר פרסומות?"
"הן קוראות רק את הפרסומות," אמר אריה.
"כפי שאמרתי! האפשרויות צבע הן כחול, אדום, כתום ירוק וורוד!" אמירה מחאה כפיים ועצמה עיניים כדי לראות (לדמיין) את עצמה מול אנשים מכובדים, שהמציאו כמה דברים גורליים בחיים כמו נייר טואלט והווישרים למכונית. היא ראתה רק חושך.
"צריך איזשהו ציור מגניב שמושך את העין…" אמרה מאיה והקלידה כמה דברים במחשב הנייד שמולה.
"אפשר אולי לצלם מנקה רחוב ולהדביק לו בפוטושופ את המברשת שלנו? "עם המברשת של 'קוגלס', אפילו הרחובות נראים מבריקים יותר!" " נמרוד הציע.
"נו נו! אתם לא מתרכזים! הצבעה! מי מצביע? תצביעו! אופציה ראשונה! מי רוצה אופציה ראשונה לצבע?" אמירה נעמדה.
"אפשר להוסיף למברשת מיכל גז מגניב שמשחרר ריח מנטה לאוויר כשהסיבים נלחצים לשיניים," טלי הציעה.
"אווו, יפה!" מאיה חייכה.
"אוף! אף אחד לא מקשיב… אוהד! אוהד, נכון שאתה רוצה אופציה א'? נכון? יופי תצביע!" אמירה שידלה אותו. ואוהד הצביע.
"מה זה אופציה א'?" שאלה מאיה.
"מברשת כחולה," ענתה לה טלי. מאיה והיא הרימו ידיים.
"על מה מצביעים?" שאל נמרוד.
"על מברשת כחולה," השיבה מאיה.
"מצביעים על מברשת כחולה!" נמרוד השתיק את אריה. שניהם הרימו ידיים.
"ווהו, כולם הצביעו! איזה יופי! במקרה הכנתי שקופית עם הצבע הנבחר…" אמירה קרנה והחליפה שקופית. "טדה! נכון מהממת?" על המסך הופיעה מברשת וורודה.
"אבל הצבענו על כחולה!" מחתה מאיה.
"מה וורודה??" אריה התרעם.
"על הוורודה הצבעתם, לא? אופציה א'…" אמירה לא הבינה.
"הצבענו על הכחולה," נמרוד הסביר לה.
"מה? הכחולה? אוף אבל זה לא מה שרציתי! לא, זה לא פייר. בואו נעשה הצבעה שוב," אמירה ביקשה.
"אבל הרגע הצבענו כולנו על הכחולה…" מאיה אמרה.
"כן, אבל… טוב, תעשו מה שבא לכם." אמירה עשתה פרצוף חמוץ.
"לא, לא המברשת של כולנו. אמירה, איזה צבע את רוצה?" טלי שאלה. (התערבות המחברת: ביקורת ענקית עליכם אנשים!!! רק בגלל פרצוף חמוץ וקצת רגשי אתם תסתייגו? איפה החוט שידרה שאין לכם איפה?!)
"וורוד!"
"אבל וורוד זה כ"כ נשי… אם זה יהיה כחול זה גם נשים וגם גברים- אופציית הרווח גדלה פי שניים," אמר נמרוד.
"וורוד!" אמירה התעקשה.
"הי," מאיה הרימה את ראשה מהמחשב הנייד. "אולי נעשה את המברשת סגולה?"
"סגולה זה רעיון!"
"אני אהבתי!"
"בואו באמת!"
"טוב, אז עושים הצבעה עוד פעם." אמירה לקחה נשימה עמוקה. "תזכרו, אפשר גם וורוד," היא חייכה אל אוהד. "מי רוצה מברשת סגולה?" כל הידיים הורמו. אוהד שהיה קצת בהלם מהחיוך הענק שהעריפה עליו אמירה לא שמע את השאלה. אבל הוא ראה את כולם מצביעים, אז הוא זרם.
"אוקיי, חמישה. מי רוצה וורוד?" אמירה רשמה את המספר והרימה את ידה. "אוהד!" סימנה לו. הוא מיהר להרים את ידו. "רק שניים?" אמירה התאכזבה.
הדיון כאן לא ניגמר, הוא המשיך אל תוך הלילה שלמחרת.
אני צפיתי בכל הסיפור הזה מהצד. ודי יצאתי פתטית פה, בכל העניין. אני חלק די עיקרי בהליכים. די משמעותית, אפשר לומר. עכשיו, בהסתכלות על העבר אני יודעת. הבנתי…
אם רק הייתי מדברת.
רק הייתי עושה תנועה…
אם רק היו מסתכלים קצת יותר קרוב
הם היו שמים לב /רואים
שאני בכלל
מברשת שיער.