החיים…

החיים…
אני יושבת וחושבת… מה הדרך הטובה ביותר לתאר אותם?
ילדים סביר להניח, יגידו שהם אוהבים את החיים, שהחיים מהנים. הרי איזו סיבה יש להם להגיד אחרת? מותר להם לעשות כמעט הכל, אין להם עבודות או מבחנים על הראש, אין להם בית לפרנס, אין להם בעיות ויש להם את כל הזמן שבעולם לנסות, להתבגר, להצליח.
הילדות זו תקופה יפה. ולא, אני לא מדברת על תקופת בית הספר. תקופת היסודי היא זוועתית בעיני, במיוחד שבגיל הזה אותם הילדים נהיים מרושעים ברמות. אני מדברת על התקופה שקודמת לה. כשהיינו עושים את עצמינו ישנים כדי שאמא ואבא יסחבו אותנו לחדר וכשהיינו בוכים ממכה קטנה ומפסיקים לבכות כשאמא הייתה מנשקת את המקום הכואב. על התקופה הזאת אני מדברת.
לפעמים, הייתי רוצה לחזור לתקופה הזו, שמדי פעם יגידו לי "איזו חמודה" וינסו להתחבר אליי בכוח, שיציעו לסחוב אותי, שלא ינזפו בי על זה שאני מיואשת מללמוד כל החיים שלי ושלא יטילו עלי כל כך הרבה מחויבויות. אבל כשאני חושבת על זה לעומק, לעבור את כל מה שעברתי זה לא נשמע מפתה במיוחד.
מתחיל בית הספר, מתחילות המחויבויות, מתחילות חברויות, מתחילות חבורות, מתחיל הרוע, ולמעשה מתחיל העולם האמיתי. לדעתי בתקופה הזו אנחנו מעצבים את האישיות שלנו, אנחנו לומדים לקחים, אנחנו לומדים לא לסמוך על כל אחד, אנחנו מאבדים את התמימות שלנו… בתקופה הזו אנחנו נפגעים הרבה וזה מה שמחסן אותנו לשנים הבאות וגורם לנו להתמודד עם העולם האמיתי, שהוא לא פחות כואב.
ככל שהשנים חולפות, רמת הקושי עולה. מכל הבחינות.
הלימודים נעשים קשים יותר, כמות החומר עולה, החומר נהיה משעמם, ההורמונים גם הם משפיעים על ההתנהגות, הרצון להיות עם מישהו צורם לנו ובעצם ככל שהזמן חולף, האחריות כמו רמת הקושי עולה.
תחשבו לרגע כמה החיים של כל אחד מאיתנו מייגעים. התקופה היחידה שבאמת אפשר להנות בה זה עד גיל 5-6 שבו אנחנו מתחילים להתמודד עם העולם האמיתי, עם המציאות הקודרת והאכזרית. זה נראה לי פתאום גיל כל כך צעיר.
החיים…
אני לא יודעת לתאר אותם. הם יכולים להיות מעייפים מאוד.
לו הייתי יכולה לחזור רק לרגע קט לילדות, לגיל שעוד הכל טהור ותמים… מה הייתי עושה בשביל זה.