החיים, זה סטארט אפ מטורף. פרק 2 – משחק סכום אפס.

כבר חודשיים שאני לא מעשן. לא אשקר, קשה לי. אני לא מאלו שמעמידים פנים ואומרים שלא היתה להם שום בעיה להפסיק ומאז שהם זרקו את הסיגריות, הם לא חשבו לחזור ולהדליק סיגריה. יש רגעים קשים, קשים שאני לא יודע איך אני עובר אותם. חצי דקה של צורך בוער לניקוטין נראה כמו נצח. באותו הרגע אתה מוכן להרוג מישהו רק שתעבור התחושה או שמישהו ידליק לך סיגריה. זה סוג של עינוי סיני שלא נגמר. אין מה לומר אני מרגיש הרבה יותר טוב. נעלמו לי המיגרנות שהיו מנת חלקי אחת לשבועיים, ריח רע מהפה והאצבעות גם הוא נעלם, ליחה ועוד תופעות שונות ומשונות שבטח לא ידעתי על קיומן ולא קישרתי אותן לסיגריות, פשוט נעלמו. דני, נשמה טובה החליט שהוא עוזר לי להפסיק לעשן ומקפיד להדליק לידי סיגריה באופן קבוע ולהטיף לי שעליי להיות חזק ולא להיכנע לתשוקה לסיגריה. באמת נשמה טובה, אין מה לומר. הוא חושב שאם אני לא ארגיש צורך בסיגריה בזמן שהוא מעשן לידי, אז ורק אז באמת נגמלתי.

סיגריה עם בירה, סיגריה עם קפה, סיגריה אחרי הארוחה, סיגריה אחרי סקס. בראש שלי רצות תמונות מימים מעושנים יותר. מאושרים יותר. אני יושב בפאב עם החבר'ה. כוס בירה קרירה על השולחן מולי. ליד הבירה על השולחן מונחת לה קופסת סיגריות חדשה שקניתי לפני שנכנסנו לפאב. ווינסטון אדום, רק אדום. כמו ששרו "החברים של נטשה", "קנה מה שאין, אל תקנה מה שיש." השיר צוחק על כל מוצרי הדאיט והלייט. ללא, מופחת ונטול הן מילים לאלו שמרמים את עצמם ולבחורות, לכן אני קונה מה שיש. רוצה ניקוטין, קונה ניקוטין, לא ניקוטין לייט. אני לוקח את הקופסה בידי ומושך בעדינות אך בנחישות את סרט הפתיחה של הניילון השקוף העוטף את הקופסה. אני מקרב את הקופסה לאפי תוך פתיחתה ותלישת נייר הכסף המהווה את המחסום האחרון ביני ובין הסיגריות. ריח של טבק מציף אותי ומעורר בקרבי זיכרונות שנשמרו בתאים האפורים של מוחי. פתאום, בלי שום אזהרה, קופצות כל הסיגריות מעצמן אל מחוץ לקופסה, עשרים במספר, ומתחילות לרקוד מסביב לכוס הבירה. אני ממצמץ, משפשף את עיניי, אך הן עדיין שם. רוקדות סביב כוס הבירה. זה נראה כמו הורה או ריקודי מעגלים אך ללא ספק ריקוד. אחת מהסיגריות קוראת לי, "איציק, איציק," אני מסתכל עליה תוך שהיא ממשיכה לרקוד. "מוזר מאוד," אני אומר לעצמי, "יש לה אודם על השפתיים, לסיגריה הזאת." הבטתי בה שוב, "יש לה שפתיים?" מלמלתי לעצמי. הסתכלתי על שאר הסיגריות, לכולן יש אודם, שפתיים ועיניים והן כולן מסתכלות עלי במבט מפתה. "תעשן אותי," קוראת הראשונה בקול חושני. "תעשן אותי!" מצווה עלי השנייה בקול של מלכת סאדו. אט אט הן כולן קוראות לי, כל אחת בקולה הייחודי והן רוקדות יותר ויותר מהר. מסתובב לי הראש, אני עוצם את עיני וסותם את אוזניי כדי לא לשמוע אותן קוראות לי, מפתות אותי עם שפתותיהן האדומות.

"איציק, איציק מה קורה לך?" קרא לעברי דני תוך שהוא מדליק סיגריה. "מאז שהפסקת לעשן אתה בספירה אחרת."
"כן, אני יודע. זה לא קל להפסיק לעשן," אמרתי בקול מלא געגועים, "לפעמים יש לי חלומות בהקיץ שאני מעשן, עושה עיגולים בעת נשיפת העשן ועוד נהנה מכך."
"הודעת למוקד שיצאנו להפסקת צהריים?", שאלתי את דני.
"כן, הסר דאגה."
התיישבנו לאכול ארוחת צהריים במסעדת "בבא", במושבה הגרמנית, במקום הקבוע שלנו. השולחן הימני ביותר במרפסת הצופה על רחוב עמק רפאים. אין ספק שיש אווירה מיוחדת לרחוב הזה. כיף לשבת על כוס בירה או כוס קפה, אם אנחנו במשמרת, ולהסתכל על הרחוב, האנשים העוברים ושבים, הבחורות העוברות והשבות.
"מה שלום שני החבלנים הכי תותחים בירושלים," קיבל את פנינו יוני, הבעלים של המסעדה.
"מה קורה אחי?" השיב דני.
"תענוג, איזה צרות עשיתם היום ברחבי ירושלים?" שאל יוני.
"עד עתה שום דבר מיוחד, איציק בגמילה מניקוטין. הוא איבד מהשובבות שהיתה טבועה בו." השיב דני בטון זועף.
אין ספק שאחד הדברים הנהדרים ב"בבא" הוא היחס האישי שכל לקוח מקבל עד למצב שבו אתה מרגיש כמו בן בית. אני קורא למקום מסעדה בגלל האווירה, העיצוב והשירות אבל מה שיפה במקום היא העובדה שהאוכל הוא אוכל עממי. בשרים, חומוס, סלט קצוץ דק דק. תקראו לזה סטיקייה או חומוסיה אבל אני קורא ל"בבא" מסעדה כיוון שאין שום מקום בעולם שבו אתה יכול לאכול חומוס עם כבד ברוטב סילאן ולצידו כוס יין או שוט של ערק, לקבל שירות ברמה ולצאת בלי חור בכיס ולהרגיש כאילו אכלת בבית.
"מה היום חבר'ה?" שאל יוני.
"אני רוצה את החומוס טלה טחון, עם…"
"הרבה חריף, אני יודע אתה לא צריך להזכיר לי." קטע יוני את דני.
"תגיד יוני, אתה זוכר שעשית לי חזה עוף על הגריל אבל עם …."
"סגור, בדרך אליכם. שתייה כרגיל?" מנע יוני גם ממני לסיים את המשפט.
"כן פעמיים לימונדה." עניתי.
"יוני תוציא לי מאפרה." ביקש דני.

"אתה נבלה סרוחה, פשוט פסולת של אדם." פניתי אל דני.
"תתמודד," ענה דני, "אתה לא חי בוואקום ואתה צריך להתרגל שאנשים בכלל וחברך הטוב ביותר בפרט, יעשנו לידך. אתה צריך להבין, אתה חי ביקום שמתנהל על פי עיקרון "משחק סכום אפס"."
"משחק סכום מה?" שאלתי בקול משתומם.
"כן, "משחק סכום אפס". דווקא ציפיתי מבחור כמוך להכיר את המונח."
"מכל מלמדי השכלתי, אני מקשיב, דבר אוטוסטרדה, מבטיח לא להפריע."
"המונח מגיע מתחום הכלכלה וליתר דיוק מתורת המשחקים והוא מתאר מצב שבו יש מספר מסויים של שחקנים המשחקים משחק כלשהו אלא שיש תנאי שחייב להתקיים והוא שחלקם מפסידים וחלקם מרוויחים אך תמיד הסכום של סך ההפסדים והרווחים יהיה שווה לאפס. המטרה של תורת המשחקים היא לנסות ולהבין כיצד יפעל האדם בסיטואציות מסויימות מתוך הנחה שהאדם הוא רציונאלי והוא ירצה למקסם רווחים או הנאה מדבר מסויים, מה שדרך אגב הוכח כלא נכון בעליל."
"לא הבנתי, מה הוכח כלא נכון?" שאלתי.
"שהאדם רציונאלי."
"כיצד הוכח?" הקשתי.
"הוכח במחקרים אמפיריים בכל מיני אוניברסיטאות בעולם."
"אמפרית, אתה אומר?" לגלגתי באופו מופגן.
"כן, אבל אתה יודע מה, הנה לך סיפור שאשתי סיפרה לי אתמול אחרי שעשתה קניות בסופר והוא ימחיש לך את הנקודה. זוג עמד לפניה בתור לקופה והוציא את המוצרים מהעגלה על הסרט הנע. לאחר שהקופאית העבירה את המוצרים, שמה לב האישה כי היא לא קיבלה את ההנחה בסך 8 שקל על קניית זוג שמפואים. כששאלה את הקופאית מדוע היא אינה זכאית להנחה, ענתה לה הקופאית שההנחה היא בקנייה מעל מאתיים שקלים ומעלה. מיד רץ הבעל וקנה שטויות בעוד שישים ומשהו שקל, כיוון שהחשבון שלהם עמד על מאה ושלושים וקצת שקלים. אתה מבין מה קרה, הם הוציאו עוד שישים שקלים כדי לזכות בהנחה של 8 שקל. זה לא רציונאלי. כל פעם שהמילה מבצע או הנחה מופיע ליד המחיר, אנחנו מאבדים את הראש עד למצב שבו ננהג בצורה לא הגיונית על מנת להשיג את ההנחה או המבצע. וזה בדוק!"
"בדוק?", התגריתי בדני.
"בדוק!", ענה לי דני בשיא הרצינות.
"טוב, תן דוגמה מהחיים ל"משחק סכום אפס" שנוכל להיתקדם."
קבל דוגמה מתחום הפיננסים. מסחר במט"ח, מטבע חוץ, לדוגמה. אם אתה מרוויח כי הימרת שהדולר יתחזק מול השקל, מישהו או מספר אנשים, יפסידו סכום זהה כי הימרו שההפך יקרה. אותו דבר עם משחק פוקר. כולם מגיעים עם סכום כסף מסויים אך בסוף הערב חלק מהם יפסידו וחלק ירוויחו וסכום הרווחים וההפסדים יהיה שווה לאפס."
"בהחלט מידע מעניין אבל אני לא רואה איך זה קשור לכך שאני צריך להבין שאני לא חי בוואקום ויש עוד מעשנים לידי ומאיפה החלטת שכך פועל היקום?"
האוכל והשתייה שהזמנו הוגשו לשולחן, אבל זה לא הפריע לדני להמשיך בהסבריו בפה מלא תוך שהוא מנגב את מנת החומוס שלו בתאווה כה רבה כאילו זה מוצאי חג הפסח וכבר שבוע שהוא לא אכל לחם.
"אני לא החלטתי שכך הוא פועל, הוא מראה לנו כל הזמן מסביב שכך הוא פועל. בוא תן לי לתת לך עוד דוגמה," המשיך דני לירוק חלקי פיתה מעורבבים בחומוס לעברי, "אם הפעם לא תבין אסביר לך כמו שמסבירים לפעוט בגמילה מחיתולים איך לכוון למרכז האסלה. על וורן באפט המליארדר שמעת?"
"שמעתי."
"ובכן, אני בטוח שברור לך שכדי להגיע לאן שהוא הגיע, מכמה עשרות אלפי דולרים בתחילת הדרך להון המוערך במאה וחמישים מליארד דולר, אתה צריך לעבוד קשה ויש סיכוי לא מבוטל שלא תזכה להרבה "זמן ספה". ובכן המציאות אינה משקרת ובאמת מר באפט היקר השקיע את רוב זמנו ומירצו בעסקים ונוכחותו בבית היתה דלה. אישתו, שאין ספק כי אהב אותה מאוד, החליטה שהיא אינה מתכוונת לבזבז את זמנה בהמתנה בבית ריק ולתת לחייה להיתבזבז. היא ארזה את הפקלאות ועברה לסאן פרנסיסקו והמשיכה בחייה מבלי להיתגרש מבעלה. האם לא התגרשה ממנו מכיוון שנתן לה "דמי כיס" חודשיים? לא יודע. נראה לי שהייתה מרוויחה הרבה יותר אילו היתה מתגרשת ממנו. בכל מקרה ייתכן שהיה פה באמת מקרה של אהבת אמת, מכיוון שמרוב דאגה למר באפט היקר ולכך שיחזור לבית ריק, סידרה לו סוג של פילגש. אישתו היקרה שלחה את חברתה שנשארה בעיר מגוריו של בעלה כדי שתבשל לו ארוחת ערב. באופן מפתיע, או לא, תלוי את מי שואלים, לאחר הארוחה אותה חברה נשארה בביתו של וורן באפט באופן קבוע. אני לא יודע אם האוכל היה כל כך טעים או שהקינוח ערב לחיקו, אם אתה מבין למה אני מתכוון," קרץ דני לעברי, "בקיצור היא גרה איתו במשך 25 שנה עד לפטירתה של אישתו של ידידינו וורן שגרה כל אותו הזמן בסאן פרנסיסקו, להזכירך. רק לאחר מותה נשא וורן באופן חוקי את חברתה של אישתו. עכשיו אתה מבין לאן אני חותר אם הרעיון של "משחק סכום אפס"? אתה הפסקת לעשן, היקום ימצא דרך אחרת להביא את העשן אליך, קולט?"

שתקתי במשך כחצי דקה תוך שאני לובש מבט מהורהר. האמת היא שבהחלט היהרתי לאן דני מנסה להוביל אותי. האם הסיפור על וורן באפט אמור ללמד אותי על "משחק סכום אפס" או שמה הוא אמור ללמד אותי שכשבחשבון הבנק שלך שוכבים מליונים או מליארדים, אנשים יסלחו לך על כל שטות שתעשה? רציתי להרהר עוד על נושא זה אך קול של חריקת צמיגים ובסופו רעש אדיר של חבטה קטע את הירהורי. דני ישב כשהוא פונה אל עבר הרחוב וכנראה ראה את הכל קורה לנגד עיניו. הכל עבר להילוך איטי. עיניו נפערו, כוס הלימונדה שממנה גמע אך לפני רגע, נשארה צמודה אל שפתיו למשך זמן שנראה כמו נצח. לפתע פיו נפתח והוא ירק את הלימונדה ששתה זה עתה, הניח את הכוס על הושלחן וקפץ ממקום מושבו לעבר הכביש. הכל נראה לי כמו קטע מסרט שמעבירים להילוך איטי לכמה שניות על מנת להדגיש קטע מסויים ואחר כך בשניה מחזירים למהירות רגילה. לא הספקתי להבין מה קורה ודני כבר היה רכון מעל אדם פצוע במרכז הכביש ומבצע בו החייאה. בתחילה לא הבנתי מה גרם לפציעתו שכן ברדיוס של עשרים וחמישה מטר ממנו לא היה שום רכב רק אוטובוס ש… אז הבנתי שהמצב לא טוב. מתוך האוטובוס יצא נהג כשמבט חלול ניכר על פניו. הוא ירד מדרגה מדרגה כמו זומבי. הוא היה חיוור וכשיצא מהאוטובוס וההבנה של מה שצפוי לו בזמן הקרוב שקעה, החל לצעוק ולהכות את עצמו על הראש. "הוא קפץ לי מול האוטובוס, הוא קפץ לי מול האוטובוס, הוא קפץ לי מול האוטובוס!!!" הוא קרס על ברכיו והחל בוכה כשפניו בין ידיו ומבטו לכביש.
"איציק, תדווח למוקד על התאונה," איפס אותי דני בקריאתו, "לאכול ארוחת צהריים בשקט אי אפשר במדינה הזאת." סינן מבין שיניו תוך שהוא בודק דופק ונשימה לאיש הפצוע. דיווחתי בקשר על מיקום התאונה והזדרזתי להיצטרף אל דני בטיפול באירוע. הרחקתי את האנשים מהמקום וניסיתי לכוון את התנועה. ברקע נשמע צופר של אמבולנס. פניתי לו מעבר בין מספר רב של רכבים שהתעקשו לא להתייחס לסימנים שלי. האמבולנס עצר לידינו אך החלון נפתח לדקה קצרה.
"יש לנו יולדת עם תינוק שנולד לפני דקותיים באמצע רצפת סניף קפה "ארומה"." אמר הפרמדיק כשחיוך נסוך על פניו. כשראה את דני והפצוע ששוכב לידו, השתנו פניו ובהבעה רצינית אמר שיש אמבולנס נוסף מאחוריו. הסתובבתי לראות איך דני מסתדר וראיתי אותו יושב ללא מעש לצד הפצוע ומבט של אכזבה בעיניו.
"עכשיו אתה מבין מה זה "משחק סכום אפס?" שאל דני, התנשף והחזיר מבטו אל הרצפה.