החיוך המושלם

בעולם ללא קץ אנשים מתאבדים
בחבל אין סופי יש מישהו שגזר חתיכה
בקו בלי סוף יש קטעים שבורים
גם בחיוך המושלם יש המון כאבים

"בבקשה תפסיקי" הוא התחנן שוב, "בבקשה תפסיקי עם החיוך הזה, זה כואב לי, את לא מבינה?, את מכאיבה לי"
אני שוב מכאיבה לו, שוב מכאיבה לפה הקטן שלי שרק רוצה להיסגר ולהיחנק מהגוש שעולה מן הגרון, הוא רוצה לעשות מקלחת חמימה מהדמעות שמחוזקות בריסים שגם להם נמאס מלהחזיק טיפות מים המכבידות עליהם.
אבל אף אחד, לא הגרון, לא הריסים ולא הפה מדברים על הדבר הכואב ביותר שלא מפסיק להתחנן שלא יפגעו בו יותר, הלב. כולם כבר רגילים אליו, הוא הכי כואב, הוא הכי שבור, יש בו שריטות עמוקות שלא מתאחות, אך יש גם שריטות קטנות שמתאחות, אבל כל פעם מחדש נפתחות ומכאיבות יותר. "דברים טובים באים באריזות קטנות", כן גם הכאבים הגדולים ביותר באים באריזות קטנות.
אבל יש מישהו אחד שם למעלה שצופה בכל ורק מחכה שמישהו יקשיב לו, רק מחכה למישהו שישים לב אליו, שיראה את מה שהוא מנסה להגיד כבר שנים, המוח. המוח שרק רוצה את התשומת לב שמגיעה לו, רק רוצה לעשות את הטוב לכולם רק כשאף אחד לא שם לב אליו, כי כולם עסוקים בלנחם את הלב שנפצע שוב כי לא ייחס חשיבות למוח שרק רצה להזהיר לפני הפגיעה כדי שאף אחד לא יפצע, כדאי שלאף אחד לא יהיה כואב, כדי שאף אחד לא ירצה לישון עד שלא יוכל לקום כי איבד את הנשימה האחרונה ברגע שהכדור האחרון הפסיק לעבוד.

בעולם ללא קץ אנשים מתאבדים
בחבל אין סופי יש מישהו שגזר חתיכה
בקו בלי סוף יש קטעים שבורים
גם בחיוך המושלם יש המון כאבים