החזרה הביתה

העיניין הוא…
שמעולם לא פחדתי מקרבות ירי, אלא מהחזרה הביתה.
פחדתי מהרגע בו אצטרך להביט בעיניהם של אנשים אחרים.
אני יודע מה הם חושבים.
הם חושבים שאני לא בסדר, שמשהו דפוק אצלי, שמשהו השתנה.
אבל הם לא מבינים שלא אני זה שלא בסדר, לא אני זה שדפוק, מה שהשתנה זה לא אני.
זה רק נקודת המבט שלי.
כל כך הרבה דם נשפך על אדמה זרה.
ולא משנה מה, אף אחד לא נותן בתמורה.
כל חיי שירתתי, אני לא מכיר שום דבר אחר מזה.
נולדתי לזה ואני בטוח שיום יבוא וגם אמות מזה.
מקרבות הירי שמעולם לא באמת הפחידו אותי.
ויום יבוא אני יודע…
אני אשכב אי שמה, בין הרים וגבעות על אדמה קשה ויבשה.
אתחנן ואזעק לעזרה שאני יודע בוודאות שלא תגיע.
אני אבכה, אצרח ולמרות הכל ארצה הביתה, אל המקום בו אני מרגיש יותר זר מבארץ זרה.
אדמם אל תוך שלולית עד שפניי ילבינו בחשיכה.
עד שליבי יפסיק לפעום ואוזניי לא ישמעו יותר את הרוח הנושבת.
אז אדע בדממה… שזה הזמן שלי ללכת.