החברה

ולפעמים אני רוצה לקחת את כל הדברים שלי וללכת, לברוח, ללכת לחפש מקום שיהיה המקום שלי, המקום הבטוח שלי שבו אני אהיה עצמי ואחשוב לבדי, או למצוא מקום שבו אני אהיה אני, מקום שבו לא יגידו: "זה לא מקובל, זה לא חלק מהחברה שלנו, את תצטרכי לעמוד בתנאים שלנו". אני רוצה למצוא מקום שבו החברה שלנו לא תגיד לי מה לעשות, מה לחשוב ומה להרגיש. כי החברה שלנו יכולה להרוס אותנו, את מי שאנחנו, ואנחנו צריכים לעמוד נגדה! להגיד שזה לא יקרה יותר כי גם אנחנו חשובים. לא לשכוח שבסופו של דבר החברה שלנו היא אנחנו, ולא אף אחד אחר ולכן אף אחד אחר לא אמור לנהל אותה. צריך למצוא דרך שבה רוב החברה תהיה מרוצה. למצוא חוקים שלא יגרמו לאנשים לעשות דברים נוראיים ולהכתיב חוקים לחברה שלנו, אלא לכתוב חוקים שיתאימו לנו ולא לתת רק לאיש אחד או חבורה קטנה לשלוט בכל החברה, כי בסופו של דבר אנחנו הרוב, הכוח בידנו, ולא בידי אף אחד אחר! והדברים האלו נראים, לדוגמה בבית הספר, שבו חבורה קטנה יכולה לשלוט על בית ספר שלם! ולהכתיב חוקים שאנחנו לא נאהב, אבל בכל זאת אנחנו נוותר, אני לא מבינה למה לנו לעשות דבר כזה, למה לא לקחת את הכוח לידיים שלנו? ולהילחם, כי ביחד אנחנו כוח וכוח לא קטן. אני יודעת מה אתם תחשבו, אני ילדה קטנה מה כבר אני יודעת. אז אני רוצה להגיד שאני יודעת, כי אחרת לא הייתה לי דעה כי אני ראיתי את זה בבית הספר שלי, ואני החלטתי בסופו של דבר לעזוב אותם ולעבור למקום אחר שיהיה לי יותר טוב. הנה הוכחה שגם אני ויתרתי ואני יודעת שעוד הרבה ילדים מוותרים בחיים שלהם אך ורק בגלל החבורות הקטנות הללו, בגלל הילד האחד הזה, כי הם לא יכולים ולא רוצים להתמודד עם החברה ועם מה שהיא חשבת שבסדר ומקובל. אז אני אומרת בואו נקום, בואו נרים את הקול שלנו, בואו נעשה משהו עם עצמנו כי יש לנו כוח ולא סתם כוח, כוח גדול שהוא בידנו. אז בואו נשתמש בו ולא נוותר עליו. כי אני יודעת שאנחנו יכולים לשנות ושיש לנו יכולת לא קטנה אז כן אנחנו רק "ילדים" אבל גם ילדים יכולים לשנות את החוקים! במיוחד במקומות שלהם.