החברה הכי טובה שלי

היא הייתה החברה הכי טובה שלי.
הכרנו כשהייתי בצבא, בטירונות כבדה וקשה.
כמעט כל שבועיים הייתי נמצא בשטח ואיך שהוא כל הזמן חיכיתי לדבר איתה.
היא הייתה ממלאה לי משהו חסר, משהו שלא הייתי מצליח להסביר.
וכך במשך שנים זה היה.
כמו שהזכרתי, היינו החברים הכי טובים.
אהבתי את הרגעים האלה, שישבנו שתינו במרפסת מתחת לכוכבים, אוכלים המבורגר שהספיק כבר להתקרר ופשוט מדברים.
היא הייתה חכמה, ממש חכמה, אני לא יודע אם היא הייתה יודעת את זה, אבל דברי החוכמה תמיד נטפו מהפה שלה.
ותמיד הייתי כמו מהופנט יושב ומקשיב לה.
היינו צוחקים, מדברים על הכל, אוכלים, מעשנים.
תמיד היא הייתה אומרת לי שאני המקלט שלה, שתמיד כשרע לה היא הייתה באה ומוצאת את המחסה שלה אצלי.
וזה נכון מה שהיא תמיד אמרה לי.
כל פעם שהיא הייתה נפגעת… היא הייתה חוזרת למקלט שלה ומדברת איתי, בוכה במשך שעות עד שלבסוף נרדמת במיטה שלי.
אבל לא היה שם שום דבר רומנטי, לפחות לא מבחינתה, כי מבחינתי היא הייתה משלימה את כל מה שחסר בי.
הייתי מאוהב בה, בשקט בשקט… פיתחתי רגשות עמוקים אליה, יותר ממה שחשבתי.
אבל היא לא הייתה בעיניין, היא הייתה החברה הכי טובה שלי.
זאת שאוכלת איתי המבורגר או פיצה, זאת שהייתי צוחק איתה מבדיחות גסות, זאת שהייתי מספר לה את כל הסודות.
אני זוכר איזה שהיא תקופה, שהיא נעלמה אחת לכמה ימים ולא הייתה עונה לשיחות שלי.
תמיד הייתי היסטרי שהיא גילתה איך שהוא את מה שאני מרגיש אליה וברחה כל עוד נפשה בה.
אבל בעצם היא רק הייתה מכירה מניאק אחר שהיה פוגע בה.
ולבסוף אחרי ימים בהם הייתה נעלמת ומופיעה, לבסוף היא הופיעה על סף דלתי.
כרגיל, שבורה ועצובה.
צריכה את מקום המקלט שלה.
עברו שנים מאז, שנים של חיפושים בלתי פוסקים אחרייה.
אחרי כמה שנים היא שוב נעלמה, הייתי בטוח שזה שוב מהתקופות הרעות שלה כשהייתה נעלמת ולבסוף מופיעה על סף דלת המקלט שלה, אצלי, בוכה.
אבל הפעם היא לא הופיעה בחזרה, נעלמה והותירה את החלל הריק פעור בגללה.
לא הצלחתי מאז למלא אותו שוב, כל בחורה שהייתי איתה מאז לא הצליחה למלא את החסר הזה שהיה בתוכי.
והיא הייתה ממלאה אותו רק בהודעה קצרה וסמיילי קטן ומחייך.
כל השנים האלה, פספסתי את ההזדמנות שלי לומר לה מה אני באמת מרגיש.
אינספור הזדמנויות שיכולתי לומר לה, ׳אני אוהב אותך׳ ולהמשיך לאכול איתה את ההמבורגר או הפיצה שתמיד היינו מזמנים.
אך לא עשיתי זאת, אלוהים יודע למה.
אני לא מתווכח עם הגורל, אולי הגורל שלה היה להיעלם לי באיזה שהוא שלב מהחיים.
אבל זה שאני לא מתווכח עם הגורל לא אומר שמצא בעיניי חן הדברים.
שנים עברו מאז, התבגרתי, התחתנתי, הבאתי ילדים… אך מעולם לא שכחתי את הבחורה שהייתה נעלמת שוב ושוב אך בסוף מופיעה, הבחורה היחידה שאיך שהוא את החסר מילאה.