הזרע

לכולם יש זרע. לכל אחד מאיתנו יש בפנים זרע. הוא שוכן עמוק בפנים. לכל אחד מאיתנו יש זרע עמוק בלב שלו. הזרע נמצא שם מאז שאתה נולד. מישהו אולי שם אותו שם. ואולי זהו חייכו האחרון של אלוהים.
את הזרע טומנים עמוק בפנים. זה חייב להיות עמוק כדי שיכה שורש. זה חשוב שהצמח ינבוט וכשהוא נובט זה קשה מאוד להסיר אותו.

ילד קטן נולד למשפחת איגורשי. שיערו שחור עיניו כהות. מהיותו פעוט, אביו כמעט מעולם לא היה בבית ואימו נסתה תמיד להיות שם בשבילו. אך הזרע, משום סיבה נראית לעין, מעולם לא נבט.
את הכל הוא קיבל כמובן מאליו. גם את שהיית אביו רחוק. מישהו יכל לחשוב היה ולהתבלבל שמדובר בטוב לבו. זה לא היה המצב.
הוא גדל להיות טוב בלימודיו. תמיד נעץ מבטים קשים וקרי רוח במורה שלו. הוא כמעט ולא חייך ושאר תלמידי הכיתה לא נהנו בצורה כלשהי מחברתו. גם הוא לא נהנה מחברתם. למורת רוחו לא היו הרבה דברים שנהנה מהם. אחד מהדברים שכן מצא חן בעיניו היה להצליח לשלוט. זה היה האתגר ששאב הכי הרבה הנאה ממנו.

אימו תמיד רצתה שיותר יחייך. היא תהתה איך נראה מבט ההנאה האמיתי שלו. מבט זה התגלה בדרך כלל כשהיה מציק לתלמיד כיתה ו שגדול ממנו ב3 שנים. טוהירה מוהאראקי. נער שקט שהיה מגיב להקנטותיו של איגורשי בצורה הכי טובה לטעמו. לא היה קשה לזכות בתשומת ליבו, כיוון שהזרע בתוך לבו הסתעף והסתעף עד שהעץ היה בכל מקום, העלים פרחו, ושורשי וענפי העץ אחזו בו חזק- מבפנים ומחוץ.

"מוהאראקי!" אירושימה צועק כששלח כדור גומי לעברו והעיף אותו מאופניו. בגדיו של מוהאראקי התמלאו בבוץ. הם היו בחצר בית הספר.
"מה אתה רוצה עכשיו?" זעק מוהאראקי בתהייה, קם ומנער מעצמו בגדיו וספריו את שאריות הבוץ שנדבקו אליו.
"את הסנדוויץ שלך." אירושימה בכלל לא היה רעב.
גופו של מוהאראקי התקשח.
"אין מצב." הוא חייב את הארוחה הזו. על אף שלא היה רעב רצה לשמור אותה לאמא שלו שחטפה צינון. לא היה הרבה אוכל בבית.
"אני חושב שדווקא יש מצב." אירושימה הוציא את הסכין הגדולה בחיוך ופינצר את הכדור שזחל חזרה אליו. הטריק הזה נועד להפחיד, והמבט הנורא על פניו של הירוזאקי נפער בהתחלחלות. לא היה שום חרטה בעיניים שלו, ומוהאראקי ידע שסכין ביד גם של ילד בכיתה ג' זה דבר מסוכן מאוד. בייחוד כי לא היה נראה שאירושימה הושפע מהדברים הרגילים שאנשים היו מושפעים מהם. אין חמלה או אמפתיה. הגמד הנמוך הזה הוא לא בדיוק לא יותר טוב או פחות טוב ממישהו שמסוגל לפשע נורא, כך חשב.
"תרחיק את הדבר הזה ממני." מלמל מוהאראקי.
"מה קורה כאן?" סאקירי, חברתו לכיתה של מוהאראקי לפתע הגיחה.
הם עמדו תחת עץ הדובדבן. לסאקירי שיער חום קצר שמחולק לשתי צמות ומבט תמים על הפנים שלה. הזרע בה יתפתח עד איזושהי רמה. היא תמיד הייתה שקטה ומתחשבת.
"לא, סאקירי לכי מכאן." קרא מוהאקירי בבהלה.
חיוך נצחון הופיעה על המבט של אירושימה. הינה הקלף שלו, הוא יוכל להעמיד פנים לפגוע בה. הוא רץ אליה ונעמד מאחוריה עם הסכין שהגיעה לה עד לבטן, איפה שהיה יותר נוח.
"תכנע!" דרש אירושימה בקול גדול. הוא ציווה עליו, כאילו היה המלך שלו, בקולו הרווי אלימות.
מוהאראקי נפל על ברכיו. סאקירי ליד הפסיכופט הזה, זה מצב רע מאוד. הוא חייב לתת לו את הארוחה שלו, הוא ימצא דרך אחרת להשיג אוכל ככה שאמא שלו לא תשן רעבה. המבט בעיניים של סאקירי היה מספיק כדי כעת למוטט אותו לאלף חתיכות.
"בסדר." לחש במאמץ, "אתה תקבל את זה."
חיוכו של אירושימה התרחב. חבל. הוא ציפה שיהיה קרב יותר אינטנסיבי וטוב.
"הארוחה הזו מיועדת לאימא החולה שלי…" לחש, "תתאר לעצמיך שאתה היית משכיב את אמך החולה רעבה!" קרא מוהאראקי ממרתפי הלב.
אירושימה נרתע לאחור ממה שמוהאראקי אמר ואז חזר לעמוד רגיל. שאמא שלו תגבע ברעב? איזה מן דבר זה יהיה? ולמה מוהאראקי צועק את זה עליו בכזו אכזריות ברוטלית?
מוהאראקי מוציא את הקופסא מתוך התיק שלו וזורק אותה על הדשא ליד.
"עכשיו שחרר את סאקירי." הוא גונח.
אירושימה עוזב את הנערה, לוקח את התיק שלו, שם את הסכין בפנים, רץ אל הקופסה, מכניס אותה גם. הוא מעיף מבט במוהאראקי, שדואג כרגע לילדה. אירושימה צועד שני צעדים אחורה אחר רץ בנשמע הצלצול לכיתה. מי יודע כמה זמן היה שם.
מוהאראקי מתנצל ממעמקי לבו בפני סאקירי. איזשהו ענף בלבו כמעט נכרת. העץ שלו אינו יכול לספק מספיק מים והגנה לענף הזה. בקרוב מאוד הענף ינשור לתמיד.
מוהאראקי רץ אחרי בית ספר לבית של אירושימה, ברגל כי האופניים שלו נשברו. יקח לאירושימה לפחות עוד עשר דקות או רבע שעה להגיע. זה מספיק. הוא קופץ מעל הגדר ורץ אל פתח הבית. הוא דופק. אישה בשנות הארבעים פלוס לחייה פותחת את הדלת. עיניה רכות, מבטה עייף. נראה מתנצל או אולי סתם נחמד.
מוהאראקי פותח את הדלת בכוח ונכנס לבית של האישה. הוא נושם את האוויר שבפנים. ריח של אוכל במטבח. הוא נכנס פנימה לתוך הבית של האישה המבוהלת ומגיע למטבח. רוטב כתום ומדהים עם פיטריות ועלים מבעבע בסיר הזה. הוא יכל להשבע שמדובר בדלעת ולא גזר. הוא התקדם עוד פנימה ושפך מהמרק על הריצפה. כל הרוטב גלש אל רצפת העץ לאט, ככה שלא ישפריץ עליו. מבטו היה אטום כשהירוזאקי יצא מפתח הבית. הוא יכל היה להישבע ששמע מאחוריו יבבה והרגיש זיק של חרטה. הענף שלו נכרת.
אירושימה מגיע לבית כשהדלת פתוחה. הוא נעצר על שפת הרחוב שואף את האוויר, מרגיש את חזהו עולה ואת הבהלה נכנסת פנימה. הוא רץ לתוך הבית, קופץ מעל הגדר, נכנס פנימה. הוא מצא את אמא שלו על הרצפה בוכה ואת כל הסיר שהכינה על הרצפה מתחתיה. הוא ידע מי עשה את זה ומה שהרגיש היה מהול במשהו שדומה היה גם כחרטה. כל זה היה והתחיל, בדיוק כשהזרע בליבו הניץ ניצן שרוצה לפרוח.