הזמן עוצר מלכת חלק שלישי

ימים ארוכים שמרו אנדי ומלטדי על הכלב, הוא גדל והתחזק מיום ליום, זנבו היה ארוך ופצעיו נעלמו כליל. הוא הרגיש שהוא יכול לחזור לרוץ ולהתגלגל בדשא כשעשה תמיד כשהיה בריא.
השעה הייתה כבר שש לפנות ערב, השמש שקעה וצבעה את הכביש בצבעים כתום חיוור, לא היו עננים כמעט, הם היו כמעט בלתי נראים. המון אנשים נראו ברחובות, חלקם מיהרו לאולם הגדול ליד הכביש הראשי, מאות אם לא אלפי אנשים קנו כרטיסים להופעה שהתקיימה באותו היום.
מיה לא רצתה ללכת עם לינדי, אחותה. היא עצבנה אותה כול כך, ובשביל מה הייתה צריכה ללכת איתה, הרי היו לה כול כך הרבה חברות שרצו ללכת איתה. היא טלפנה לקריסטין, החברה הכי טובה שלה.
קריסטין ומיה היו חברות טובות עוד מכיתה א´, לפני שהכירה את מלטדי, הייתה באה כמעט כול יום אל קריסטין והן היו לומדות למבחנים ביחד והולכות לבילויים ולים ולמסיבות כיתתיות. מאז שמלטדי באה לבית הספר ההוא, הפסיקה מיה לדבר עם קריסטין, אמנם מידי פעם פנתה אליה, אך היא לא שבה לדבר איתה שיחות עמוקות.
היא התחברה למלטדי והייתה באה אליה המון פעמים. היא אהבה להיות בבית שלה, למלטדי היה בית גדול ומפואר, גדר ברזל שמר עליו וחלקת דשא גדולה עיטרה את חצרו. פרחים רבים בצבעים נשתלו בחצר והבית עצמו היה כה גדול ומהודר.. אבל מיה לא הבינה את יחסה של אמה של מלטדי אליה, והיא התביישה לשאול.
קריסטין החלה להרגיש מאוימת, שמלטדי גנבה למיה את החברה הכי טובה שלה. היא שנאה לראות אותן מדברות אך התביישה לדבר על זה עם מיה.
עתה רצתה מיה לתת לקריסטין הזדמנות לחזור להיות חברות טובות. היא התקשרה אליה ושאלה אם היא רוצה לבוא למופע המוזיקה שהתרחש באותו היום.
"אין בעיה בכלל," הסכימה קריסטין. "אני אבוא ברצון."
מיה ניתקה את השיחה והשעינה את ראשה על הקיר. היא התאפקה לא לחייך לעצמה.

"הילד הארור הזה כמעט גרם למעצרי, זה נשמע לך הגיוני?!" צרחה ליאן בתסכול, היא ישבה על הכיסא והשעינה את ראשה העטור תלתלים זהובים על השולחן, היא דמתה מעט לבתה, אם כי מלבד שערה הבלונדיני, הסתיים הדמיון בין שתיהן.
מכול האפשרויות, הן לא היו דומות בכלל זו לזו.
אדון מלסבורג לא העז לענות לה, הוא חשש לספר לה שכמעט סלח למלטדי; כי זה לא היה נכון חלקית. הוא לא הרגיש שהוא באמת מסוגל לסלוח למלטדי, העניין היה מסובך מידי עבורו והוא העדיף לא להתערב בעניינים שבין מלטדי לאמה.
"למה אתה לא עונה? אתה בעדה?" כעסה ליאן.
"לא, אני בכלל..-"
"תקשיב לי טוב," התפרצה לדבריו בכעס, עיניה ברקו ניצוצות של אש. "מלטדי לא חוזרת לבית הזה לעולם. אני שונאת אותה ולא יכול להיות שפתאום אתה חוזר לחבב אותה, בשום פנים ואופן. היא לא הבת שלי יותר!"
"את מגזימה!" התפרץ אדון מלטסבורג, ששמו המלא היה סבסטיאן.
"אני לא! זה מה שאתה חושב? חשבתי שאתה..-" היא הפסיקה לדבר, דמעות זלגו מעיניה. היא קמה ויצאה מהמטבח, עקבי נעליה עשו מעט רחש כשהיא צעדה. היא לבשה סוודר עשוי מצמר וחצאית משי קצרה, מגפיים כסופים עם עקבים היו לרגלה. שערה הזהוב היה אסוף לגומיה ותלתליה נפלו והגיעו עד למותניה הצרות.
היא לא הייתה יפה, סנטרה היה מחודד במקצת ובניגוד לעיניה התכולות של מלטדי, היה לאלין עיניים אפורות, נטולות צבע והבעה.
"לאן את הולכת?" שאל אותה סבסטיאן, גם הוא היה לבוש בבגדים מפוארים, יחסית לשכניהם. היה לו שיער שחור ועיניים שחורות, הוא לא דמה לבעל הקודם של אלין.
"פשוט תעזוב אותי בשקט." אמרה ליאן בסלידה עמוקה. היא הסבה ממנו את מבטה והלכה למטבח. עוזרת המטבח, המשרתת, הייתה נמוכה קומה ולבשה סינר ירוק. צבע עורה היה חום כהה.
"מה נשמע, ריטה?" זרקה לעברה אלין כשעלתה במדרגות. העוזרת הנידה בראשה לאות סימן לא טוב, אך אלין התעלמה מכך ועלתה לחדרה, אף פעם לא היה לה כוח או רצון להקשיב לאנשים.
סבסטיאן היה המום מתגובתה, הייתכן שהיא שונאת את בתה? חשב לעצמו. איך זה יכול להיות, שאמא שונאת את הבת שלה, הוא לא שמע על מקרה כזה מעולם.
אולי זה רק כעס זמני, ניסה להרגיע את עצמו. אנדי ומלטדי המשיכו ללכת המון זמן ביער, הכלב כבר היה חפשי, אך הוא לא התרחק מהם. הוא רץ וכשכש בזנבו. מלטדי צחקה מרוב אושר. "תראה, אנדי, הוא בסדר גמור!" צעקה.
"בסדר, מלטדי." אמר אנדי, הוא לא התלהב כול כך מהעניין. יותר מכול רצה לפגוש את מיה.
הוא חשב על מיה כול היום, לא היה דבר שהיה יכול לרצות אותו יותר מאשר לראות אותה שוב; אבל הוא ניחש שבוודאי עשה רושם רע למיה כשראתה אותו בבגדיו הבלויים והמרוטים. הוא היה עני ולא היה ניתן להכחיש את זה, לא משנה מה אנדי רצה.
"בוא כבר, אנדי!" העירה אותו מלטדי ממחשבותיו. "מה קרה לך? אתה כבר לא מגיב כשאני מדברת אליך ולא נראה לי שאתה שומע אותי בכלל!" בקולה התערבב כעס ועלבון.
"סליחה, חשבתי על משהו." הרגיש אנדי צורך להסביר.
"זה בסדר. הכסף אצלך?"
"כן."
"אתה יכול למסור אותו?"
"למה?"
"סתם.. מה אכפת לך?"
"אני מעדיף שהוא יישאר לעצמי. את יודעת, בשביל הביטחון."
"אתה לא סומך עלי?"
"למה את אומרת את זה?"
מלטדי לא השיבה, אבל היא נפגעה מאנדי בסתר ליבה. הוא היה ממש קר אליה בזמן האחרון, כאילו
הייתה בניהם חומה בלתי נראית, היחס בניהם היה מתוח מאוד והמשפטים היחידים שהחליפו בניהם היו כמו: "לפנות לשם?" או למשל "מה לעשות עכשיו?"
מלטדי שיערה לעצמה שמאז שאנדי ראה את מיה, הוא נהיה עצוב מאוד וכבר לא הגיב לדבריה. מעניין אם הם כבר מכירים, חשבה לעצמה מלטדי.
הבטן שלה כאבה לה קצת והיא הרגישה רעד ברגליים. היא ישבה על גזע העץ, בחילה עלתה בה.
"הכול בסדר?" שאל אנדי ועצר את הליכתו.
"כן.. אני רק צריכה קצת לנוח."
"את רוצה שאני אמשיך?"
"אתה רוצה להשאיר אותי כאן?"
"אין לנו זמן, הבניין נסגר עוד מעט…" אנדי חיפש תירוץ.
"זה בסדר, אתה יכול ללכת."
אנדי הנהן והלך לדרכו. כשהיה רחוק, מלטדי השעינה את ראשה על גזע העץ ובכתה. היא חשה געגוע חזק
לאמה ולחברותיה. אף אחד לא מעריך אותי כבר.. חשבה בליבה. אפילו אנדי לא.
עובדה, הוא השאיר אותי לבד. חשבה.
הרבה זמן היא שכבה כך, על גזע העץ, בודדה ועצובה. השמש שקעה והערב כבר עלה.
היא עצמה את עיניה ונרדמה, היא רצתה למות. במילא לא הייתה לה כול סיבה לחיות.

אנדי לא הלך לבניין העיריה. הוא הלך לאולם הגדול, כי ידע שמיה נמצאת שם.
רגשי אשם מלאו אותו כשעזב את מלטדי, לבדה. הוא ידע שהיא מסוגלת להסתדר לבד ביער, ובכול זאת
דאג לה. הוא נכנס לשירותים שבקניון התת קרקעי והחליף את בגדיו לבגדים יפים יותר. הוא שנא את עצמו כול כך באותו הרגע אך הרגיש כי כך עליו לעשות.
הוא ראה את מיה בצד השני של האולם, המון אנשים הפרידו בינו לבינה. האולם היה מלא באנשים, ילדים ותינוקות כולם באו כדי לראות את המופע המוזיקלי.
הוא שם לב שמיה עומדת עם עוד נערה, כנראה חברה טובה שלה, חשב.
"מיה!" הוא נופף בידו. מיה ראתה אותו והזעיפה את פניה. העני ההוא מלפני כמה ימים, חשבה בזלזול. טוב, אני אהיה נחמדה אליו, הבטיחה לעצמה.
"אנדי!" היא רצה אליו וכמעט מעדה על שרוך של נעל ספורט שהיה שייך לבן אדם מבוגר. "תיזהרי,
ילדה!" קרא בעצבים. "מעצבנת אחת…" רטן האיש והלך למשפחתו.
"סליחה!" הסתובבה אליו מיה. היא הושיטה את זרועותיה אל אנדי וחיבקה אותו.
"תכיר את קריסטין," אמרה.
"היי, אני אנדי." אמר הנער שלא נראה גדול יותר מאף אחת מהן.
קריסטין לא חייכה אליו אפילו, הוא סתם אחד, חשבה לעצמה. לא משהו מיוחד.
"אתה בא איתנו למופע??" שאלה מיה בהתרגשות מלאכותית.
"בסדר.. כלומר, אין בעיה." גמגם אנדי, הוא לא ציפה שהיא תהיינה נחמדה אליו כול כך.
"יופי!" קראה מיה בעליזות מופרזת. היא החזיקה את ידו של אנדי. "בואי, קריס." קראה לחברתה, וזו
גלגלה את עיניה בבוז והלכה אחריהם. איזה מעצבנת, חשבה לעצמה. היא דו פרצופית.
המופע התחיל, קריסטין אנדי ומיה מיהרו לתפוס מקומות, בשורה הראשונה. כמו בטעות של גורל, ישבה מיה ליד האיש שדרכה לו על שרוכו הוא הביט בה בזלזול. "צירוף מקרים, הא?"
היא לא ענתה לו והרפתה את אחיזתה מידו של אנדי.
המופע התחיל, אישה לבושה בשמלת מלמלה שחורה עם תחרה בשרוולים וכפפות שחורות ושיער מסוגנן עלתה לבמה והחלה לשיר בקול צלול ומדהים.
מיה נשענה על כתפו של אנדי, והוא הרגיש מבוכה עזה. לרגע לא היה בטוח אם הוא באמת מוצא חן בעיניה או שאלו רק אשליות. הוא הבחין שקריסטין נועצת בו מבט. היא לעסה מסטיק ופוצצה אותו.
"ילדה, עופי החוצה אם את מרעישה!" אישה אחת הסתובבה.
"שבי בשקט!" התחצפה אליה קריסטין. היא תמיד אהבה לדבר כך אל אנשים שלא הכירה, זה עורר בה תחושה שהיא ממש שווה ועקשנית. בכיתה היא תמיד הייתה מתחצפת למורים ומובן שהיא אהבה את זה.
האישה הסתובבה וחזרה לצפות במופע, כועסת מאוד. קריסטין החניקה צחקוק קל.

מלטדי קמה משנתה, רגלה הייתה רדומה במחציתה והיא ניערה אותה. "אוף.." רטנה לעצמה. כמה זמן ישנתי? היא ראתה את הכלב ישן לידה, על יד גזע העץ. היה חשוך מאוד והקור חדר לעצמותיה. היא ידעה שאנדי הלך לעיריה כדי לדאוג שהפועלים ישכחו מרעיונם לכרות את העצים.
היא רצתה לשכוח מכעסה לאנדי. היא העירה את הכלב בליטופים והתחילה ללכת. הקור היה עז ושיניה נקשו. היא החלה ללכת והכלב בא בעקבותיה. החל להיות קר והיא תהתה היכן נמצא אנדי עכשיו.
היא החישה את צעדיה וישבה מתחת לעץ, בידה קטפה פרי מהעץ ושטפה אותו במי האגם, היא נגסה בו ביס קטן ולפתע שמעה צעקה חדה. היא החלה לרוץ בעקבות הצעקה, מבוהלת.
היא הסיטה את שערה כשראתה ילד קטן שוכב על האדמה, מחוסר הכרה ודם מבצבץ מחזהו. הוא נראה בערך כבן שמונה והיה לו שיער שחור ולבש אימונית שחורה. מלטדי ההמומה כרעה לצידו ובדקה אם הוא נושם.
לא היה לילד דופק לב.
מלטדי הרימה אותו, דם לכלך את בגדיה והקור חדר לעצמותיה. היא התעלמה מכך וקמה. הכלב ישב ולא הבין מה היא מחזיקה. מלטדי סימנה לו לקום והלכה על הילד הקטן בזרועותיה, הישר לבית החולים.
היא לא הבינה מי רצח את הילד, אך התכוונה לגלות, ובמהרה.

אחרי שהאישה ירדה מהבמה, עלו והופיעו מספר אנשים נוספים.
אנדי רצה ללכת משם, זה כול כך שיעמם אותו…
לפחות מיה הייתה שם איתו. היא לא הפסיקה ללחוש לו באוזן רכילויות על האנשים שעמדו על הבמה. אנדי הבין שהאישה ששרה הייתה קרובת משפחה של קריסטין. משום מה העניין הזה לא עניין אותו במיוחד.
בהפסקה שהייתה בין המופעים לבין תגובות השופטים והתוצאות הסופיות, קם אנדי והלך החוצה. זה מספיק לי. חשב בליבו. מיה שמה לב שהוא יצא. "תכף אחזור, קריס." לחשה לחברתה וזו הנהנה בהסכמה.
מיה יצאה מחוץ לאולם בשקט. "אנדי?" קראה לעברו.
הוא ישב ושיחק בשרוך נעליו. הוא קשר ופרם את השרוך וחזר על הפעולה.
"אנדי," מיה התיישבה מולו וניסתה להביט לעיניו, אך הוא הסב את מבטו ממנה במהירות.
"הכול בסדר? למה הלכת?" היא הרגישה שהיא באמת רוצה לדעת, אף על פי שהיא לא ממש חיבבה אותו, או הרגישה שהיא רוצה את קרבתו.
"אני צריך ללכת." אמר אנדי.
"אתה לא יכול כבר ללכת! רק התחילה ההופעה?" הופתעה מיה מתשובתו.
"תקשיבי, אני ממש חייב ללכת. נדבר, טוב?"
"בסדר," אמרה מיה. "לפני שתלך, רוצה להצטלם איתי?"
אנדי הסכים, הוא לא הבין למה זה חשוב לה. אבל אם היא רוצה להצטלם, מי הוא שיסרב?
מיה הושיטה את הטלפון לילדה בעלת צמות שחורות שעברה שם. "תצלמי בבקשה." אמרה בנדיבות.
הילדה הסכימה וצילמה אותם.
"קחו." היא הביאה את הטלפון לאנדי והלכה משם כמה שיותר מהר. היא הייתה המומה.
אנדי הביט בהיסח דעת למסך. הייתה שם הודעת טקסט ששלחה מיה.
כן, ראיתי את המפגר הזה. מכירה אותו? איככ טוב אני צריכה להעמיד פנים שאני מחבבת אותו, יאללה ביי."
אנדי ראה את זה ותהה אם מדובר עליו. הרי אותו היא פגשה…
"מה זה, מיה?" הוא היה המום.
"על מה אתה מדבר?" היא היתממה.
"אל תהיי טיפשה," הוא הזעיף את פניו.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר!" היא זעקה, היא החלה לזוז במקומה בעצבנות.
הוא הצמיד את מסך הטלפון לעיניה. "דיברת עלי, נכון?"
היא לא ענתה והשפילה את מבטה, מחכה שהרגע המתוח יחלוף. היא לא עמדה ברגעים האלה בדרך כלל.
אנדי הסתובב והלך משם, ישר אל היציאה. "חכה!" נבהלה מיה. היא באה אחריו. "אני אסביר לך הכול!"
הוא ישב על החומה בחצר הפנימית של אולם הקולנוע.
מיה ישבה לידו, הוא לא העז להביט לעברה.
"תקשיב," היא ניסתה להסביר.
"אני לא רוצה לשמוע אותך," אמר אנדי. הוא לא חשב שאי פעם ידבר אליה ככה.
"חשבתי בהתחלה שאתה.. כזה."
"חנון? מה חשבת עלי?"
"פשוט לא הבנתי מי אתה באמת ואני ממש מצטערת."
"אני לא יכול לסלוח לך." אנדי קם, הביט בה רגע אחרון והלך.
מלטדי הרגישה יד על כתפה, היא התעוררה מהזיותיה. "מי זה?" צרחה בבהלה והסתובבה. הרופא שלח אליה חיוך נעים ולקח את גופת הילד. "תודה רבה לך ילדה," אמר. "אבל המקום הוא לא בשבילך. את יכולה ללכת. אנחנו נחקור את הגופה, את לא צריכה להיות כאן." מלטדי נעלבה אבל הלכה. היא הלכה כול כך הרבה זמן והעייפות גברה עליה. היא תהתה איך חברותיה היו מגיבות אם היו רואות גופות באמצע יער. המחשבה העציבה אותה אבל לפתע היא הבחינה באנדי. הוא הרים אליה את מבטו וניגש אליה. מלטדי כרכה את זרועותיה סביב צווארו וחיבקה אותו חיבוק ארוך וחם. "איפה היית?" אנדי שיחק בשערותיה. "ולאן אתה הלכת לעזעזל? חיפשתי אותך." רטנה מלטדי. אנדי התיישב וסיפר על מיה. "גיליתי שהיא שונאת אותי. התאכזבתי, את יודעת. היא הזכירה לי את כול החברים הקודמים שלי, שריכלו עלי מאחורי הגב." הוא אמר בכאב, הוא שנה לדבר על זה. מלטדי נישקה אותו פתאום על שפתיו נשיקה ארוכה. הם ישבו כך במשך שתי דקות ואנדי השתחרר ממנה פתאום. "מלטדי.." הוא נאנח וקם. "מה קרה?" עצב ניבט בעיניה. "לא ידעתי שאת מרגישה ככה."
"אנדי, אני תמיד רציתי להגיד לך את זה. לא כולם שונאים אותך, רק רציתי שתדע את זה." היא אמרה. "אני יודע," אנדי ליטף את שערותיה הארוכות. "ואני מעריך אותך."
"אתה צריך לחזור לבית שלך," אמרה מלטדי פתאום. "לאבא שלך."
"למה? אני לא יכול לעשות את זה."
"ממה אתה מפחד?"
"אני לא מפחד, אני פשוט לא רוצה להתמודד איתו יותר."
"אנדי, תפסיק כבר."
"מה יש לך?"
"יש ילדים שאין להם בית בכלל, אתה צריך להסתפק במה שיש לך, אני אבוא איתך."
אנדי היסס כמה רגעים. "זה יהיה בסדר."
הם התחילו ללכת לביתו, עם הכלב. אנדי החליט בליבו שהוא לא ייפרד ממנו לעולם.