הזמן העצור – פרק ב -13 ימים אחרי.

אני מתגעגע לצעקות שלך.
הייתי עושה ונותן הכל בשביל לשמוע אותם שוב.
הגשם בחלון מעצבן אותי,אני מרגיש שהוא בוכה בשבילי.
אני כבר לא יכול לבכות יותר,תסלחי על זה.
העיניים שלי יבשו.
למה בכלל כותב כאן?
מה אני מנסה להגיד בכלל.
ממלא שורות ריקות בדיו.
אבל אני צריך את זה בשביל לדעת שאת איתי.
את יודעת,היום גם אכלתי לראשונה מאז…
שהלכת.
אימא שלי ישבה לידי וחייכה חיוך גדול חם ומטופש.
אולי היא זאת שעוצרת אותי מלהצטרף אלייך.
די טינפתי את הדירה שלנו,המסכנה עבדה שעה על שני חדרים.
ב3 היא הלכה.
אני יודע שאף פעם לא אהבת אותה,אבל היא גם סוג של מתגעגעת אלייך.
"לא יכולת לבחור מישהי יותר נורמלית?",אני נזכר בה אומר,טוב שלא שמעת.
"מישהי נורמלית לא הייתה בוחרת בי. וחוץ מזה היא יותר נורמלית מכל הבחורות שאי פעם ראיתי,רק לה יש יותר מידי חומות מגן שהיא בנתה לעצמה."
האם צדקתי אהובתי?
הגשם רק מתחזק בחוץ.
כאילו העולם עצמו מבין מה קרה.
אני מבטיח לך שיום יבוא ונהיה ביחד מחדש.
אני אתן לך לקרוא את המחברת הזאת,ואת תצחקי בצחוק היפה שלך כמה שטויות אני כותב.
שטויות,אבל אני לא רוצה לשכוח 11 חודשים שהייתי בגן עדן,
שהייתי איתך.
ועכשיו 13 ימים בלעדיך.