הזמן העצור – פרק א – חודש אחרי,שנה לפני.

היו לנו מובנים שונים במושג אהבה.
היינו שני אנשים שונים,
שהפכו לאחד בנפשם.
אני כותב לך כל יום,אפילו שאת כבר לא כאן. אולי באשמתי את לא כאן,אולי באשמתך. אולי כי שנינו אנשים מוזרים,ואלוקים החליט להמית את אחד מאיתנו,ולקחת אותי איתך.
אמא שלי באה אליי כל יום ומחייכת,בתוך תוכה היא יודעת שאני לא אחזור למה שהייתי.
אולי את היית הטעות הכי גדולה בחיי.
הנערה הפריקית שהסתתרה בתוך מסכה של תוקפנות,
אבל ידעתי איך לקלף אותך.
לאט לאט הבנתי איך.
הפגישה הראשונה שלנו עדיין מעלה בי חיוך.
אני זוכר איך התיישבת בחוסר ברירה לידי באוטובוס,את לא היית מהמתנאשות האלו,לא.
האוזניות שלך היו דבר בלתי נפרד ממך,היית שקועה במוזיקה שבוקעת מהן.
גם אני הייתי שקוע במוזיקה שבוקעת מהן,הן היו יותר מידי רועשות.
השיר my immortal של אוונסנס.
לא הבנתי למה את שומעת את השיר העצוב הזה ב7:45 בבוקר.
אוזנייה אחת שלך נפלה,פתאום,זוכרת?
"אוהבת את אוונסנס?",אני לא זוכר למה פניתי אלייך,בלי היסוס ופחד משהו שהיה מכרסם אותי עם אחרות. "כן",ענית חלושות בלי להסתכל עליי,והחזרת את האוזנייה.
הקול שלך היה הצליל היפה ביותר בעולם.
משהו מנוגד לגמרי מכל השחור שלבשת.
ככה עברו להן 10 דקות ואז יצאת.
אני יודע שזה טיפשי לתאר את זה בתור הפגישה הראשונה שלנו.
פשוט מאז,לא יצאת ממוחי.
הנערה לבושה כולה שחור,עם העיניים השחורות והגדולות שלך. זה נראה שהתאמת עם העצב בכל כולך.
היית יפה,מאוד יפה.
כבר 30 ימים בלעדייך.