הזיות שבורות

עיניים מבזיקות בלילה חסר הירח הבהיר, עיניים ירוקות, בוהקות כעוצמת מי הים הגועשים. חיוך מבזיק לרגע אחד בלבד, ונעלם באותו רגע שהופיע. טפיפות כפיו על האדמה לא נשמעו, רק שקט שרר במקום המשתרע מעבר להרים, מעבר לאימה והפחד. קנקן מעוטר בפרחים וצבעים בהירים הונח על מגש, מרעיד מעט את ידו הפרוותית של המחזיק בו. קול קרקוש נשמע באוויר, כל הקלפים מונחים על השולחן, יד חיוורת נוגעת בקלף. נפילה, צרחה עמומה החותכת את שמי הלילה, שמלה כחולה, פסים שחורים-לבנים; חיוכה תוקפני ורגליה מקפצות ממקום למקום. צבע שחור ממלא את העיניים, עיטורים נגלים על סכין כסף מלאת דם. עור ועצמות, החיוך המסתורי נגלה שוב, מלווה בשקט רועש. רגליים קלילות רצות, נוזל שחור כזפת נשפך על האדמה הפרחונית מלאת האבנים. הבזקי כחול ושחור הסובבים את גופה, עיניים ירוקות נפקחות, צל כסוף עובר וקולות מחליאים ממלאים את הריק הנמצא בעולם ההוא. דם נמצא בכל עבר, בכל פינה אליה היא הולכת. מפלצות מתחילות להקיף אותה, יללות וצרחות נשמעו ממנה, ידיה ניסו לגשש באפלה, למצוא את הדרך החוצה. אך מאוחר מדי, העולם מתנפץ לרסיסים מול עיניה השבורות.

"אליס, את רואה את ארץ הפלאות שלך?" קולו הבוגר אך המנחם נשמע באוזניה.
התייפחות נפלטה מפיה, היא עוצמת את עיניה בחוזקה, ראשה הנהן באטיות, עדיין תקוע בארץ הפלאות.
"מה את רואה?" שאל. אך היא לא יכלה לענות, לא יכלה לתאר את הסבל שנפלט מפיה בצעקות, כל הפחדים נגלו מולה, כל כאביה – כל עברה.
"תרגעי, אליס. הכל אשליה. תמחקי את העבר, תבני את ארץ הפלאות המופלאה שלך." לחש ברוגע כאשר שמע את צעקותיה הרמות.
"איני.. איני יכולה, דוקטור." מלמלה וקולה נשבר,"ארץ הפלאות שלי נהרסה, לנצח."