הוק.

החרב הקרירה נגעה בצווארי. האוחז בה הסתכל עלי בהבעת נקמה שמחה. "סוף-סוף, פיטר. סוף-סוף אני כאן, מולך. עכשיו אני קובע את המהלכים!"
הרמתי את עיני בתחינה. "ג'יימס… בבקשה…"
הוא דקר קלות בעורי עם החרב. "אל תקרע לי ג'יימס! אתה איבדת את הזכות הזאת! כשעזבת איבדת אותה!"
"ג'יימס…"
"תקרא לי הוק!" הוא אמר, בעיניו זעם גדול.
"הוק, בבקשה, אתה לא צריך לפגוע בי… אתה לא זוכר שפעם היית החבר הכי טוב שלי מבין הילדים האבודים?" שאלתי, בתקווה שיזכור.
"הו…" הוא אמר והביט בי ישירות בעיניו. "אני זוכר את זה היטב… אתה יודע מה אני עוד זוכר? אני זוכר שעזבת אותנו. עזבת אותנו ונתת לנו להתבגר. בגללך אנחנו עכשיו ככה!" הוא הצביע על עצמו. 'מבוגרים.' השלמתי בליבי.
" 'אנחנו'?" חזרתי על דבריו, כמעט ללא קול.
"כן, אנחנו! כל ה'דור הקודם' של הילדים האבודים! איך אתה חושב שהגיעו לכאן מבוגרים? עכשיו תגיד לי, אתה זוכר את זה? שעזבת אותנו?"
אני זכרתי את זה. זכרתי את הכל וזה דקר לי בלב כמו מחט.

—

"התחבאתי בתוך העץ. "פיטי פיטי פיטר? פיטי פיטי פן?" חיפשו אותי כולם. החנקתי צחקוק.
לפתע האור מהפתח שבראש גזע העץ נחסם. הבטתי למעלה. וונדי הייתה שם. "מצאתי אותו!" היא צעקה וחייכה אליי. תוך כמה דקות העץ התבקע מרוב לחצם של הילדים.
ג'יימס התקרב אליי. "איך היה המחבוא?" שאלתי בלגלגנות.
"מעולה…" הוא הודה.
וונדי כחכחה בגרונה מאחורי. הסתובבתי. מייקל וג'ון החזיקו בכל אחת מידיה. "אנחנו…" היא התחילה והשפילה את מבטה.
התקרבתי אליה. "מה?"
"אנחנו.. צריכים ללכת הביתה…" היא אמרה במין עצבנות.
"אתם מה?" שאלתי בתדהמה. "למה? לא טוב לכם פה?"
"זה לא זה!" אמר מייקל והסתכל לי בעיניים. "אנחנו מתגעגעים הביתה וגם בטח הם מתגעגעים אלינו!"
הסתכלתי עליהם. הם נראו קצת אבודים. "טוב…" אמרתי ושיחקתי עם קווצת בד מהחולצה שלי. "אני יכול ללוות אתכם?"
וונדי חייכה אליי. "כמובן! אפשר שנצא עוד מעט?"
"בסדר…" אמרתי. "בינתיים תתארגנו, אני רוצה לדבר איתם קצת."
"בסדר." הם אמרו והלכו.
הסתובבתי לעבר הילדים האבודים. "אז פיטר, אתה הולך מכאן?" שאל אחד מהם.
"ואתה לא תחזור?" שאל עוד אחד.
"מה פתאום?" צחקתי. "אני רק מלווה אותם וחוזר, אל תדאגו, אני אחזור עוד כמה ימים!"
בהדרגה כולם עזבו אחרי כל מני שאלות. לבסוף נשאר רק ג'יימס. "ג'יימס הוק!" אמרתי בקול רשמי והתקרבתי אליו.
"פיטר פן!" ענה הוא בנימה דומה והתקרב גם הוא. הושטנו ידיים ללחיצה, אבל חיבקנו אחד את השני. כשהתנתקנו הוא שאל משהו. "אתה באמת תחזור? אתה מבטיח?"
"כן! ברור! למה שאני לא אחזור?" שאלתי.
"כי, כי, לא משנה. אתה מוכן להישבע?"
"בסדר." אמרתי וחייכתי. "אני נשבע שכל עוד אתם צעירים אני אחזור!" אמרתי ברשמיות.
הוא צחק. "אוקיי."
המשכנו לדבר קצת, ואז וונדי, מייקל וג׳ון הגיעו. ״יוצאים?״
״קדימה… טוב, ג׳יימס, תדאג לכולם, טוב?״
אחזתי בידם של הילדים והתחלנו לעוף. למטה כל הילדים האבודים התקבצו. הקול שלהם הגיע עד אליי. ״להתראות, פיטר!״
נופפתי להם לשלום.
עפנו במשך יום וחצי בערך. אחרי זה הגענו. הם נכנסו דרך החלון. מייקל וג׳ון נפרדו ממני ונכנסו למיטות. וונדי נשארה שם והסתכלה עלי. נופפנו אחד לשני והתחלתי לעוף עם הפנים אליה. לפתע משהו משך את עיני; בחלון אחר בבית היו צלליות שחורות של גבר ואישה. הם התקרבו אחד לשני והשפתיים שלהם נגעו אחת בשנייה. בהתחלה לא הבנתי מה הם עושים, אבל אז ידעתי מה אני צריך לעשות. חזרתי לחלון של החדר של וונדי והאחים שלה. היא כבר ישנה במיטה.
נכנסתי דרך החלון ונעמדתי ליד המיטה שלה. ״וונדי…״ אמרתי ברכות. ״תתעוררי.״
היא פקחה את העיניים. ״פיטר,״ היא אמרה בנימת הפתעה. ״מה אתה עושה כאן?״
״תעמדי.״ אמרתי, כמעט בלחישה. היא נעמדה, לא מבינה מה קורה. התקרבתי אליה לאט.
עד שהשפתיים שלנו נגעו אחת בשנייה.
״פיטר…״ היא לחשה. אחרי זה ידעתי שאני לא אוכל לחזור לארץ לעולם-לא.
השאר קרה די במהירות. בגיל שמונה עשרה התחתנו, ותשעה חודשים אחר כך נולדה לנו תינוקת קטנה. קראנו לה לילי.
יום אחד הייתי צריך ללכת לפגישה חשובה בעבודה שלי.
כשחזרתי לא הבנתי מה קרה.
הכל היה הפוך.
החלונות שבורים.
וונדי ולילי אינם.
ופתק הוצמד לחדר השינה שלנו עם סכין.
׳בוא ותציל אותן, שקרן.
ג׳.ה.׳
ואז הבנתי. ג׳יימס הוק. החבר הכי טוב שלי.
טינקרבל הייתה שם, היא עזרה לי למצוא את הדרך חזרה לארץ לעולם-לא.
הוק הפך להיות שודד ים, מבוגר.
הוא רצח את המשפחה שלי והתעמת איתי. ילדים חדשים הגיעו אז. הילדים האבודים החדשים, כך התחיל המאבק שלי עם הוק.

—

הוא רכן מעלי. ״אתה לא מבין?! בגללך התבגרנו! בגלל השבועה המטופשת שלך, זוכר?ובקצב מהיר למדי!״
אוי. שיט. התרכזתי בכל דרך אפשרית להימלט.
הוא הסתכל עלי וחייך. ״עכשיו כל הילדים האבודים החדשים מתים. ואני כאן, מולך, מוכן להרוג אותך…״
ואז נזכרתי במשהו שטינק לימדה אותי. הושטתי את היד שלי להוק ואחזתי בה. את כל הזיכרונות שלנו ביחד העברתי לו. את הכיף, השמחה, הסכנה המשותפת.
אחרי כמה דקות זה נגמר. הוא הסתכל עלי, דמעות יורדות במורד זקנו. הוא חיבק אותי. ״אני מצטער…״ הוא אמר.
החרב פילחה את האוויר במהירות אדירה.
פיטר שכב, מת, ליד הוק.