הוא אמר לי שאני לא יודעת לכתוב שירים שמחים.

הוא אמר לי שאני לא יודעת לכתוב שירים שמחים.
הקשבתי למה שהיה לו להגיד,והתחלתי להפנים.
ולנסות.
השיר ה'שמח' הראשון שלי היה יותר מידי תינוקי.
אולי כי שמחה,נקשרת לי לימים צעירים יותר,
תמימים ומיוחדים,שקטים,שהמוח שלי לא היה מפוצץ במחשבות.
אני זוכרת איך למדתי את המילה פרח.
היה אחד כזה על שיערה הזהוב של אימי,אדום וגדול ובפנים שחור ויפה.
ניסתי לגעת בו,אבל היא צחקה,הוציאה משערה ונתנה לי אותו.
"זה פרח,ילדה יפה שלי,פרח כמוך".
השיר ה'שמח' השני שלי יצא יותר מידי ילדותי.
כי אז גיליתי על העולם יותר,יותר לטוב ולרע.
ראיתי ים,שמש,עלים נושרים,גשם,צחוק,חיים.
ראיתי בכי,מכות,צעקות,מוות,צער.
אבל הם היו די רחוקים ממני,עדיין הייתי בבועה בעולם שלי.

אך עכשיו,אני בוגרת.
אני יודעת מי אילו הפרחים,ואיך שהרסתי את הזר שלך.
סלח לי.
אני יודעת ים,שמש,עלים נושרים,גשם,צחוק וחיים,הרבה יותר מפעם.
וגם בכי,מכות,צעקות,מוות וצער הרבה יותר כואב מהעבר.
ואני יודעת גם מה היא אהבה,
אהבה שלך.
היא יחידה במינה,היא פרח,היא ים,היא בכי,והיא צער.
היא אני ואתה.
אז אל נא תבקש ממני שירים שמחים.
משום שכל שיר שלי שמח בעצבותו,בשמחתו
ברוגזו
ובאהבתו אלייך.