ההרס

אני חוזרת לכאן לאחר עשר שנים.
עשר שנים שבהם לא הייתי מסוגלת לבוא ולהתמודד מול האמת.
עשר שנים שבהם לא הייתי מסוגלת לראות את ההרס שמקום ילדותי.
זה היה קשה מדיי,כואב מדיי.
אני מסתכלת קדימה וממולי אני רואה מבנים אשר נפלו ונהרסו ועכשיו מה שנשאר מהם זה רק כמה אבנים גדולות.
אני הולכת לאיטי אל המקום שבו ביליתי ברוב ימיי ילדותי.
אל גן השעשועים הגדול.
פעם הוא נראה מקום נעים ונחמד שכיף להיות בו.
אבל היום הוא נראה הרוס לגמריי.
הנדנדות הגדולות נתלשו ממקומם.
והדשא שפעם היה ירוק הפך עכשיו לצבע חום של חול כמו של המדבר.
צדקתי שלא באתי לכאן קודם כי עכשיו אני רק יושבת על הספסל היחיד שנשאר ומעלה זכרונות מהעבר.
דמעות היו בזוויות עיניי.
כל כך הרבה ילדים אבדו כאן.
ילדים אשר היו בגילי שהיו חבריי היחידים.
משפחות שלמות רבות נקברו בעיר הזאת.
רק אני ומשפחתי וכמה משפחות אחדות הצלחנו לשרוד,ולצאת מהמקום הזה.
בפציעות מעטות כל כך בגוף ובצלקות רבות כל כך על הנשמה.
אז תמיד חשבתי איך זה יהיה לחזור לכאן,תמיד שאלו אותי מה יהיה עם יום אחד אני יחזור לכאן לראות את עיר ילדותי שנהרסה אל מול עיניי והשאירה זכרונות קשים כל כך.
אז יש לי תשובה בשבילכם היום אחרי שראיתי את כל זה.
זה היה עצוב נכון אבל זה היה המעשה הנכון לבוא ולראות ולהיפרד מכל חבריי המתים ומהמקום הזה.
אני קיבלתי סגירת מעגל.
סגירת מעגל שלה הייתי זקוקה בכדיי להמשיך את חיי.