ההספד שלי. מאת: אני

"תנו לי להקדיש את זה לאנשים שאני אוהבת. אני יודעת שאני אמות בערב בו אכתוב את המכתב הזה. אני מקווה שתזכרו אותי לא כילדה שנחטפה ונרצחה, אלא כילדה שחייכה וצחקה וחיבקה ונישקה.
אני רוצה שאהוד יקריא את זה. לא אכפת לי אם תצטרכו לגרור אותו מהמיטה בכוח בשביל זה, אהוד מקריא, או שאף אחד לא מקריא.
אהבתי וחשבתי ששנאתי רבים מכם.
נטע, ואבא, שכל פעם מחדש שכנעתי את עצמי שזהו זה; אני שונאת אתכם.
ואז, כעבור כמה זמן, הייתי מבינה שלמרות הקשיים הטכניים, אהבתי ואני עודני אוהבת אתכם. אמא, שמעולם לא פקפקת בי ותמיד תמכת בי. אני אוהבת אותך אהבה מיוחדת, ואני אעז ואומר שקצת יותר מאבא, כי אני מתה, ולא תוכלו לעשות דבר חוץ מלעודד את אבא. אבל לזה אני מגיעה עכשיו: אהבתי את כולכם בדרכים שונות.
אהבה מופיעה בדרכים רבות. אחד מכם, שלא היה יכול להשתתף בהלוויה כי הוא מת בעצמו, אהבתי בצורה….. בלתי מוגדרת. אהבתי אותו בכוח וברוך, בלהט ובחמימות, ולא הפסקתי לאהוב אותו. אני מקווה שברגעים אלה, אני צופה בהלוויה של עצמי ומתכרבלת כנגדו. לחשוב על הדמעות והכאב שלכם מעציב אותי, אבל לא אהיה אנוכית ואבקש שלא תבכו. מי שמקשיב למילים האלה עכשיו ועוד לא בוכה; יש לכם שתי אפשרויות.
תבכו. תשחררו את המחסומים ותבכו. תצרחו. תייללו.
או שתקומו מהכיסאות שלכם ותעזבו. עכשיו.
אתם יודעים למה רציתי שאהוד יקריא את זה? כי את אהוד אני אוהבת יותר מכולכם. לא משנה מי נמצא בהלוויה, אני אוהבת את אהוד יותר משהייתם מדמיינים. זאת לא אהבת אחים רגילה. אני אוהבת את הבן אדם שהאח שלי מייצג. אני אוהבת את אהוד שלי כי הוא כעס, כי הוא הרביץ, כי הוא צעק, כי הוא בכה, כי הוא חיבק, כי הוא נישק, כי הוא חייך, כי הוא צחק, כי הוא שכח לשים את הלזניה בתנור, כי הוא תמיד תמיד אהב אותי, ויכולתי לדעת את זה בוודאות. אני אוהבת אותך, אהוד. תדע את זה. אני כל כך כל כך אוהבת אותך.

סופיה. סופי. טופיה. טופי. סוף. אלה הם השמות של ילדה נחמדה, יפהפייה, תומכת, אוהבת ודואגת. אני אוהבת אותך, בדרך מיוחדת שאני לא מבינה. עם כל הפגמים שלך והדברים שעליהם אנחנו לא מסכימות…. אני אוהבת אותך. כשהייתי איתך הרגשתי כאילו מצאתי לי אחות חדשה. אחות נפלאה שלא דומה לי בשיט.

גבריאלה. גבי. גוב. קולורגבי. אלו הם השמות של חברה מדהימה מאז ומתמיד.
למרות שרבנו הרבה (אוי, כמה רבנו), תמיד היית המוצא שלי להכל. היינו בית הסודות, בנות גהגה, הדסדייסה עם קולורגבי.
אולי את לא רואה את זה, אבל את יפהפייה. את ילדה מיוחדת, מצחיקה, נחמדה, אוהבת, דואגת, מקבלת ויפהפייה.

נעה. נון. קיבלוביץ'. ככה קראתי ליחדה שפעם הייתה החברה הכי טובה שלי. היה לנו ריב, ומעולם לא השלמנו, לא באמת. שתדעי שאני זוכרת אותך, נעה. זוכרת ואוהבת. באמת…. אני….. אין לי מילים. אני אוהבת אותך.

מתן. אוי…. מה אני אגיד לך, מתן? היית חבר מיוחד, וגם אותך אהבתי. היינו עושים יחד שטויות, רק שטויות. מעולם לא רבנו, לא ברצינות. מעולם לא דיברנו על דברים רציניים, רק השתטינו.
אין לי מושג איך תקבל את המוות שלי. מעולם לא ראיתי אותך בוכה. אני אוהבת אותך. תיקח את העובדה הזאת ותתן לה לחזק אותך.

ועכשיו, לאנשים שאני שונאת. בטח תהיתם למה הוזמנתם, נכון? אז עכשיו תדעו. הזמנתי אתכם בשביל לפרט לכל אחד מכם כמה שנאתי אותו וכמה הוא מירר את חיי.

רוני. אוי…. כמה שחיכיתי לזה. אני מתעבת אותך. עשית את חיי גיהינום. גרמת לי לחתוך את עצמי. את כלבה. את זונה. את חרא בן אדם. אני מטילה בספק את ה"עובדה" שאת בת, יותר מתאים לך בן. אני רוצה שתחיי עם רגשות אשמה לנצח, ואני מאחלת לך שיעטפו את כולך חוץ מהאף הפה והעיניים בניילון וישליכו אותך לבריכה עם עמלצים לבנים רעבים וצלופחים.

עידן אוליאל. חבל לי שאתה בהלוויה שלי כי אתה כזה דוחה. אני חושבת שמעולם לא הפסקת לחשוב שאני מאוהבת בך, בגלל הודעה אחת ומטופשת שרוני יימח שמה שלחה לך בווטצאפ במקומי.
אז…. תלך לזיין עמוד טלפון או משהו ואל תוציא את המגעילות שלך עליי.

עכשיו זה כבר מעניין. יואב. יואב תורג'מן.
עכשיו שאני מתה אני יכולה להגיד: תמיד היה לי קראש עלייך. ותמיד הרגשתי כאילו לך יש קראש עליי. אבל לא יכולתי לדעת, כי התחלת עם כל הבנות. זה לצה אני שונאת אותך. השלית אותי.

אני אזכור את כולכם, ואני מבטיחה שעכשיו, כשאהודי מקריא את המילים האלה, אני מחבקת את כולכם.

זהו השלום האחרון שלי לעולם.

ביי."