הדרך אל האושר

"עוד כמה זמן נגיע?" בוני הביט באחיו הגדול בשאלה.
"עוד מעט." הייתה תשובתו של אנדי, כמו בכל הפעמים הקודמות בהן אחיו שאל את השאלה הזו.
בוני נעצר. "אני רוצה לדעת מתי נגיע אל 'האישה של האושר' הזאתי!" הוא קרא בקול מרגיז שאופייני כל כך לבני חמש.
"דבר ראשון, קוראים לה 'עלמת האושר', ודבר שני- אני לא יודע! אנחנו נגיע מתי שנגיע! ועכשיו תפסיק להתלונן ותגביר את קצב ההליכה שלך כדי שנספיק להגיע אל הבית שלה לפני השקיעה."
בוני הלך לצד אחיו כאשר הבעה זועפת נסוכה על פניו. 'זה לא הוגן!' הוא חשב, 'למה אנדי לא משתף אותי ולא אומר לי כלום?! אני כבר בן חמש וזה אומר שאני גדול ושצריך לשתף אותי בכל העניינים של המבוגרים! אחים גדולים הם לפעמים כל כך טיפשים…' בוני נאנח.
"אני חושב שכדאי שנעשה הפסקת צהריים." אמר אנדי.
"בסדר."
הם התיישבו על האדמה הקשה ואנדי הוציא מהתרמיל שלו את בקבוק המים. כל אחד שתה בסך הכל שלוש לגימות. הם היו צריכים להתקמצן מפני שכמעט נגמרו להם המים. לאחר מכן, אנדי הוציא מתרמילו לחמנייה עטופה במפית ובצע אותה לשתיים. חצי אחד הוא הגיש לבוני ואת החצי השני הוא אכל ברעבתנות.
הם נחו עוד כמה דקות ואז אנדי שאל, "שנמשיך?"
"כן." בוני חייך. "'האישה של האושר' מחכה לנו."

———————————————————————————————————-

"אתה בטוח שאנחנו במקום הנכון?"
"אני חושב שכן." אנדי אמר, למרות שגם הוא היה נראה מבולבל.
שניהם ציפו לארמון מהאגדות, טירה מפוארת, או לפחות אחוזה גדולה.
אנדי ובוני נעצו מבטים מופתעים בבית הכפרי הקטן שנגלה לעיניהם.
"אולי טעינו בכתובת?" הציע בוני.
"אני בטוח שזאת הכתובת הנכונה!" למרות היותו בן 11 בלבד, אנדי הפגין ביטחון של מבוגר.
בצעד בוטח קרב אנדי אל הבית, אך כאשר נעמד בכניסה לבית הוא היסס.
הוא דפק בדלת וכעבור פחות מדקה פתחה את הדלת זקנה חביבה. "שלום, מי אתם?"
"אני בוני וזה אנדי!" אמר בוני וחייך.
הזקנה חייכה אליו בחזרה. "אפשר לשאול מה אתם עושים בביתי הקטן והצנוע?"
"אה… אנחנו מחפשים את 'עלמת האושר'. נאמר לנו שהיא גרה כאן ושהיא שולטת באושר. אם אני צודק, אז היא מסוגלת לגרום לעצוב באדם להיות מאושר." אמר אנדי.
"היא עומדת לפניך. אני היא 'עלמת האושר'."
"אה… אבל… את לא 'עלמה'. את…" אנדי גמגם.
"את זקנה!" השלים אותו בוני בחוסר טאקט.
עלמת האושר חייכה. "לפני שנים רבות, כאשר קיבלתי את הכינוי הזה, הייתי צעירה. אך אני מוכרחה לציין שזה כלל לא משנה!"
"זה לא משנה?" אנדי הביט בה, מבולבל.
"לא! זה לא משנה- מפני שאני צעירה בלב."
בוני צחק. "אין דבר כזה לב צעיר." הוא לחש לאנדי. "הזקנה הזאת משוגעת."
"אני שומעת אותך. אתה עומד לידי!" עלמת האושר הזדעפה. "וחוץ מזה, 'לב צעיר' זה דימוי."
"מה זה בכלל משנה?!" קרא אנדי. עלמת האושר ובוני הסמיקו במבוכה. "על כל פנים, אני ובוני באנו אליך מפני שאנו רוצים להיות מאושרים. אנחנו רוצים שיהיו לנו חיים מאושרים ומושלמים."
"כמו באגדות!" הוסיף בוני ועינייו נצצו בהתרגשות.
"האם תוכלי להגשים את המשאלות שלנו, בבקשה?" אמר אנדי.
"אם זה מה שאתם רוצים- זה מה שתקבלו." עלמת האושר קרצה אל בוני.
"מה? אין מבחן? אין הגרלה? אין כלום??? פשוט צריך לבוא אליך ולבקש?" אנדי נדהם.
"כן. אני גרה באזור מרוחק ומבודד. כל מי שבעל רצון כה חזק להיות מאושר – אחד שמוכן לעשות את הדרך הארוכה והקשה הזאת רק כדי להגיע אל האושר – ראוי להיות מאושר." עלמת האושר חייכה אל אנדי ובוני. "מגיע לכם להיות מאושרים." היא אמרה.
עלמת האושר מחאה כף ואנדי ובוני נעלמו-
ואז הופיעו בחיים המאושרים שלהם.

לפעמים משתלם לעבור דרך ארוכה ומייגעת, אם האושר ממתין לך בסוף הדרך.
XOXO הנסיכה E