הבר מזליות שלי

לפעמים אני חושב שאני טוב. אני מחייך, שוקע עמוק בקן הספא שלי ושותה קולה קפוא מספל כי ככה אני אוהב.
לפעמים אני מחלק אותי לחלקים, עדיין מכוסה בשמיכות וכריות על הספא, והחשבון נהיית פתאום קשה, כמו המשוואות של הכניסה להקבצות בכיתה ט (פחדתי רצח לפני)-
אני לא יודע אם אני טוב או רע…
חלק אחד:
רותם מדברת על סוריה: 'אני לא מבינה איך אנחנו לא עוזרים להם'
אבא שותה יין ואומר: 'אנחנו כן עוזרים'
אימא אומרת: 'איך אנחנו יכולים לעזור?'
'למה שנעזור להם בכלל?! הם ערבים! ' גו'ני חותך את הבשר האדום שלו במזלג ונוגס
רותם עונה לכולם, היא אומרת שגם אם אנחנו עוזרים אנחנו לא עוזרים מספיק, ואנחנו, עם שהיה לו שואה, צריכים לעזור ולו מהסיבה שזה לא יקרה שוב, ושכל אחד יכול: יש אד סטרטר, קיק סטרטר.
'מה זה?' אימא שואלת
אבא רק לוגם עוד יין ואומר: 'ישראל עוזרת כמה שהיא יכולה, מתחת לרדר: היא לוקחת פצועים, לרמב"ם, לסורוקה. אסור לה לבחור צד ולהתערב. היא עוזרת כמה שהיא יכולה'
'לא מספיק!' רותם קוצפת 'אפשר לעשות יותר, כל אחד יכול לעשות משהו!'
גו'ני נוחר: 'אין שם צד טוב וצד רע! כולם הורגים ורוצחים, למי לעזזאל אמורים לעזור?'
אני לא אומר כלום. אני לא רוצה לשמוע עוד. אני הולך לשירותים ונועל את הדלת מאחורי
חלק שתיים:
אבא נעמד מולי ושואל: 'דפקתי לי את הרכב?'
אני משפיל מבט ומהנהן. הוא צורח במשך כמה דקות והולך. אבל זה בסדר, מחר אני אבוא ואדבר איתו כמו שאני יודע והוא יתן לי את המפתחות של האוטו שוב. אני נאנח,
זה בסדר, העניין הוא שאני חושב על הדפיקה שהוא לא ראה: כשיצאתי מחנייה ברוורס לפני כמעט חודש והשתפשפתי בטויוטה כחולה. לא בדקתי אם קרה לה משהו, פשוט ברחתי משם והתפללתי שאף אחד לא ראה. היו עוד כמה פעמים.
חלק שלוש:
אני יושב במטבח אוכל במבה וקורא את 'חיי הנצח של הכוכבים'. אני חושב שזה שם מגוחך- כוכבים לא חיים לנצח, כוכבים לא חיים בכלל, וגם מי שחי כבר, לא חי לנצח.
אני ממשיך לקרוא. אני צוחק. ופתאום יש לי חשק בילתי נשלט לכתוב גם משהו, אני מכיר את ההרגשה הזאת: היא בא לי תמיד כשאני קורא ספר נפלא.
אני לוקח עוד במבה, מתעלם מימנה וממשיך לקרוא.
אנשים עוברים במטבח כשאני עובר עמודים. אני קורא על אישה עם שיער להבה שמתה בלידה, אימא שמחבקת ילד, שיערה קצף, ואיש תלוי עם שיער משוח בג'ל, עיניים ירוקות פעורות ולשון משתלשלת.
אני מתחיל לבכות סתם כך, בשקט.
אני בורח לשירותים, נועל את הדלת, מתיישב על הרצפה וממשיך לקרוא. כל כמה דקות העמודים נעלמים ואני צריך לשפשף את העיניים.
גו'ני דופק פתאום, הוא צועק: 'אתה כבר שעה בשירותים! צא כבר! גם אני צריך!'
אבל אני מתעלם מימנו, אני חושב על כל המלחמות שהיו ויהיו, על עצב, על כך שאני לא עושה כלום.
הוא דופק שוב: 'נוו!!!! חתיכת חרא קטן! צא!!!'
מילים, אני חושב ובוכה, מילים הן יפיפיות. אני נירעד והדלת של השירותים נירעדת גם, וזה כאילו שהיא מסכימה.
חלק ארבע:
האוטובוס נוסע וחם לי כלכך, אני יושב ובוהה בחלון, באוזניות שלי נמצא שיר ואני מתעצבן כי הוא מתאים לחורף ולא לקיץ. ככה כמעט כל השירים שלי.
זקן עולה, העור שלו חום ופריך כמו שטרודל. הוא דקיק, כמעט חד מימדי.
אני יודע שאני אמור לקום, אני כמעט יכול לחוש את הרעידות של ידיו בידיי, את הכאב של פרקיו בפרקיי. את העייפות. את חוסר שיווי המשקל, את הזיקנה.
אבל אני מתעלם. כמו פעמים אחרות, אני מסתכל בחלון וקומץ אגרופים.
חלק חמש:
אני גנב של ספרים: יש לי ערימות על ערימות של ספרים בבית שהם לא שלי, לכל אחד יש סיפור ואני יודע בידיוק מאיפה הוא הגיע.
את 'סטונר' למשל השאלתי פעם מטל מההתנדבות, ולא החזרתי אף פעם. עכשיו הרבה זמן עבר וטל בטח שכחה, אותו ואותי (מעניין איפה היא היום). אבל אני זוכר, ואני זוכר גם למה שכחתי להחזיר אותו בכוונה: החלטתי שהספר לא ראוי לה. יותר טוב לו אצלי.
יש גם את 1984 של ארוול למשל, שיקרתי לספרנית שהחזרתי אותו כבר ופשוט הייתה תקלה במחשב. היא האמינה לי (כי אני נחמד ואומר לה שלום ולהתראות כל פעם) אני לא יודע למה רציתי שדווקא הספר הזה ישאר אצלי.
את הספר על הפיות אבל אני כן יודע: הוא ספר ענקי וישן עם אותיות מסולסלות באנגלית, הוא מלא בציורים של שדוני מים, גובלינים ופיות ערומות למחצה. אהבתי את הפראות שלהן, את הפתיינות הנוראית, את זה שהן לא היו מתוקות ואנושיות בכלל.
אני לא יודע איך הצלחתי לגנוב אותו בכלל. הוא ענקי.
תכננתי להעתיק את הציורים פעם. עדיין לא עשיתי את זה.
יום אחד התיישבתי ועשיתי רשימה באחת המחברות שלי של כל הספרים שגנבתי ושל כל האנשים שלהם הם שייכים. היא לקחה כמעט שלושה עמודים. כתבתי מעליה כותרת אחת גדולה: ספרים להחזיר כשאמות.
אבל זה היה מזמן, מאז הצטרפו עוד ספרים.
חלק שש:
אני שוכב על המיטה בעניים עצומות. אני פוער וסוגר את הפה שלי בלי סיבה, בלי להשמיע קול, סתם כי באלי.
פתאום אני נזכר בדג שלי. אני מזדקף בחרדה ונגש לבועה שלו על המדף: שכחתי להאכיל אותו ושכחתי ששכחתי להאכיל אותו.
אני חושב: הוא מת?
הוא ניראה שחור, נח על התחתית, כמעט בצבע של האבנים. המים סביבו עכורים. שכחתי להחליף גם אותם.
אני לוקח קמצוץ של אוכל דגים ומפזר עליו (גשם של פלאפל, המוח שלי מהדהד). הדג שלי לא זז.
'תאכל! תאכל!' אני לוחש לו ומביט בחלקיקי האוכל שוקעים אל תוך הבועה שלו.
ברגע הזה אני חושב: א. הדג שלי ואני ממש אותו דבר. כמו איטי ואליוט כי גמאני לא אכלתי בשבוע האחרון וגם אני מתנהג כמוהו ב. היצור היחיד החי שאני אחראי עליו עומד למות כי הרעבתי אותו. אני בן אדם נוראי.
חלק שבע:
אני כותב את הקטע הזה. הוא יומרני. הייתי יכול לכתוב כל קטע אחר או לא לכתוב בכלל.
הייתי יכול להחליט מה לכתוב, ליפות דברים. אני נאנח. אני מתרומם מהאסלה, הישבן שלי כבר רדום. אני מוריד את המים. מתמתח, ויוצא מהשירותים.
גו'ני עומד שמה ומביט בי נזעם: 'בפעם האלף חתיכת חרא קטן ומחוריין! תפסיק כבר לשרוץ שעות בשירותים!'
אני מתחיל לענות לו, אבל אין זמן, הוא מזנק פנימה וטורק את הדלת מאחוריו.
אני חוזר לקן שלי בסלון. אני מתכווץ בתוכו ומנסה לפתור שאלה קשה בחשבון, בסוף נמאס לי. אני מחליט שלא אכפת לי כרגע. אני שותה קולה פושר מספל וזהו…
אני חושב שמגיע לי שתי כפות בגלל שאני כלכך בר מזל, לשבת ככה ולהגהג אם אני טוב או רע