הבלרינה שניסתה לשבור את הקיר

הבלרינה שניסתה לשבור את הקיר, לא הצליחה לשבור אותו, משום שככל הנראה, לא היה לה כוח, היא לא אכלה יומיים. בעצם אין במה להתגאות, זה לא היה שיא, היו זמנים שהיא לא הייתה אוכלת 4 ימים, עד שהייתה צונחת על הקרקע במקום אקראי.
את הבלט היא עזבה ממזמן, אך עדיין כולם הזכירו לה את הופעותיה המוצלחות, וציינו את הגוף היפה והרזה שנשאר לה. היא הייתה מחייכת חיוך רחב כדי שיעצור את הדמעות, היא לא הבינה למה הם ניסו לצאת ממנה. היא רק חייכה אותו, בתקווה שהפה שלה יקרע ושינייה ינשרו או שידיה ישברו, כדי שהיא לא תוכל להכניס לעצמה את כל 'הרעלים' החיונים שבזכותם היא אמורה להישאר חיה.
היא חייכה חיוך רחב, כדי שמישהו סוף סוף יבחר בה לדגמן עבורו, ולא יראה בה פרה שמנה.
מבלרינה היא הפכה להיות דוגמנית, יותר רווחי, אך ספק אם יותר משביע.
"ערכתי לך את הירכיים, ושמתי לב שהן ממש שמנות, את חייבת לעשות איתן משהו", אמר אלון הצלם שלה, ולעס מולה קוראסון.
"כן, אתה צודקת, קצת השמנתי לאחרונה", ניסתה לא להביט בו, ושתתה את המים שלה
"טוב נו, הגזמתי קצת…היי בובה…לא נעלבת, נכון? הכל יהיה בסדר, אני בטוח שאת תקבלי את הקמפיין", היא חייכה אליו חיוך רחב, "ככה יותר טוב", חייך גם הוא.
היא כבר הייתה רגילה לשמוע 'לא', הוא בא בכל מיני קולות, מכל מיני אנשים.
"לא", היא חייכה חיוך רחב. "לא", גם הפעם חייכה. "כן! סתם לא…צחקתי", הייתה מצחקקת ויוצאת.
"לא,הם לא רוצים אותך, בובה…אל תדאגי, יהיו הצעות אחרות…שמעי…אולי בסט הבא תורידי קצת בגדים? לא,לא עירום… גופיה, שורט וכאלו…זה תמיד מוסיף הצעות…טוב, נדבר על זה ביום ראשון", היא זרקה את השפורפרת.בפראות על הרצפה.
היא באה ביום ראשון אחרי שיומיים לא אכלה.
"את נראית נפלא", למה הוא תמיד אוהב לשקר לי? חשבה.
"כן…זהו, תמונה אחרונה! חייכי בובה…מה קרה? למה את לא מחייכת?" היא ניסתה לחייך את חיוכה הרחב, אך שום דבר לא יצא, רק הדמעות זלגו מעיניה היפות, בחילה עזה תקפה אותה, והיא רצה לשירותים.
"קדימה!" הכניסה שתי אצבעות לגרונה, אך שום דבר לא יצא. "קדימה! קדימה!" צעקה והכתה את הקירות, אם אחרים היו רואים אותה בוודאי היו נזכרים בריקודי הבלט שלה, והיו תוהים בינם לבין עצמם שזו ככל הנראה הפקה מוזרה.
"קדימה", היא רצתה שהקירות יישברו עליה, אך בסוף רק קרסה לפינה, רגועה ומכונסת בעצמה.