הבלדה על החיים

לא כל אחד מוצא את אושרו בחיים. ואם הוא מוצא, זה בטח של מישהו אחר.
המקרה של סטנלי אינו מקרה חריג.
הייתי מספר לכם את המקרה של סטנלי המסכן. אבל, מי אני שאשפוט אותו? אני, יושב מהספה הנוחה בבית הנוח בשכונה הנוחה עושה דברים נוחים.
לא היה לי שום דבר, לא קרה לי כלום שאנשים יוכלו לומר עליי "אה, הוא מקרה מיוחד".
אני לא זכיתי לספר דברים. אני לא מיוחד, לא כישרוני.
למדתי, עבדתי, התחתנתי, מתתי. עשיתי הכל לפי הספר.
אבל אני עדיין אומלל.
אני לא יודע למה אני אומלל.
אני לא יודע אם אני באמת אומלל.
כנראה שלא.
או שכן.
זה לא חשוב.
כלום לא חשוב, והכל חשוב.
אני פה רק כי אני חושב שאני מיוחד, אני חושב שיש לי שיטות ויש לי דרכים, לעשות וואו.
אז למה אני אומלל? או לא?
זה באמת משנה?
הרי יש באמת סיבה או מוסר השכל בחיים?
אני אסתכל בעולם הבא, אם אגיע לעולם הבא, אם יש עולם הבא, ואגיד "אה, למדתי משהו"?
אני לא יודע. אני לא רוצה לדעת.
אני רוצה לחיות את חיי, לעשות דברים, להשאיר חותם, לשמח אנשים, לשמח את עצמי.
מה המטרה של להעלות את המחשבות שלך לכתב, אם אתה לא מרשים אף אחד, אם אתה לא מרשים את עצמך?
אבל מה זה משנה?
האדמה לא יודעת מי אנחנו.