הבלדה לדנה.
את החולצה העדפת צמודה, את הקפה חלש ובהיר עם שתיים סוכר, אני עדיין זוכרת אותך.
היית מצמידה שפתיים וממלמלת בקול ילדותי מתוק כשרצית לכשף את מי שהעז לעמוד מולך, לחישתך המלטפת אמרה בית למי שליבו לא הפסיק לשוטט.
על ידך תמיד היה תלוי התכשיט היקר ביותר, יופייך המהפנט לא פסח על איש והכמיהה שניבחר שכנה אצל רבים מאיתנו, ואת ניחמת ופגעת באותה נשימה.
כשאנחנו עוד גיששנו מסונוורים בדרך האבודה לשום מקום, את כבר ידעת.
אבל הכל כבר מאחורינו יקירה.
איך זה מרגיש להיות נחלת העבר?
תגובות (1)
זה די מחליא (זה אמור להיות לא?)
מי הנושא של הקטע? מישום מה חשבתי שזה על אימא או על דמות אם…?