"הבורגר-יאמי"

אודי נכנס בסערה מהמטבח אל הקופות. הוא הביט בג'ינג' עם ניצוצות אושר בעיניו השחורות. ג'ינג'י הגבוה והרזה, בחיוך בחוכם, החליף הבעתו להלם.
"מה?" שאל ג'ינג'י.
"אתה לא מאמין מה עשיתי." ענה אודי.
ג'ינג'י הביט בפניו של אודי והחל לקבל התרגשות זהה לשלו בלבו. "מה עשית?"
ג'ינג'י חשש להתרגל לדברים המופלאים שקורים בבורגריאמי, פן הכל יתגלה כדבר חד פעמי ויתאכזב קשות. בכל סניף בורגריאמי אחר, העובדים נראים משועממים ומזועזעים לפחות עד עמקי נשמתם. מביטים לחלונות הייאוש בבגדי בורגריאמי מצחינים ומפללים שהזמן יעבור מהר. אולי זה בגלל שכל רגע חסר תועלם מוחם מתנוון ויתכן עד מאוד שבעתיד הקרוב יהפכו לרובוטי אדם עם פרצוף של בורגריאמי שרוף. ג'ינג'י פחד לגלות שעמוק בלבו של אודי, גם הוא כזה, אפור ומשעמם, ורק מעמיד פנים.
אודי חייך חיוך מלכים, "אנחנו עורכים את התפריט על ידי הוספת הזמנה אפשרית חדשה."
ג'ינג'י סירב לאבד מרכוזו עד שאודי אמר את המילים; 'בית. ענק. מבשר.'
תחילה ג'ינג'י שאף בוואת אחת כל כך הרבה אוויר עד כי חשש שלא ישאר עוד אוויר ללקוחות שנמצאין בבורגריאמי. כשגמר בלבו כי דבר כזה כלל לא יתכן, בית מבשר, מפת תקציב ויכולת- שחרר את האוויר, וערימת המפיות לידו התפזרה. כנראה שמדובר בבית ענק, בגודל של שני בורגריאמים לכל היותר.
"כמה גרמים?" שאל ג'ינג'י בפקפוק.
שניה אודי לא זע. אחר צחוק מטורף בקע מפיו, כזה שאין ביכולתו לשלוט עליו. "אינני יודע." הודה. "כמה טונות." פלט.
ג'ינג'י פער את פיו. אחר סגר אותו. כשתגובתו של אודי לא השתנתה, פער שוב פעם.
לא רק שהיה זה צחוק מטורף. היה זה גם צחוק כנה.
יוסף הציץ מהמטבח לבדוק מה קרה.
"אנחנו מוכרים בתים מבשר עכשיו." ענה ג'ינג'י בחיוך של חתול שבלע שמנת.
יוסף התלבט אם לפעור את פיו, אחר התחמק אל תוך המטבח.
"מעולם לא אמרתי שנמכור אותו." תיקן אודי שסיים לצחוק, "רק שנוסיף אותו לאפשרויות ההזמנה."
לפעמים ג'ינג'י תהה איך נותנים לבחור משוגע כמו אודי הזדמנות לעבוד בכלל. שלא לדבר על לפקח על אנשים שפויים ממנו. אבל העובדה הזו שמחה את ג'ינג'י, כאילו בכל פעם שפגש באודי, אודי היה מצביע על שלט ניאון שכתוב עליו; 'ההוכחה שדברים נפלאים קורים'.
"מה זאת אומרת?" חקר, שוקל אם כל זה תרמית.
אולי הבורגריאמי עצמו הוא תרמית אחת גדולה. מה אם סניפי הבורגריאמי הם בעצם תוכנית ריאליתי שחוקרת את האדם. אבל ג'ינג'י לא היה יודע זאת בכל מקרה כי הוא לא רואה טלויזיה כל כך.
"אף אחד בחיים לא יזמין דבר כזה." הסביר אודי כאילו מדובר על מנגנון חיים מחוכם ביותר.
"ברור שמישהו יזמין את זה." ג'ינג'י סירב, "הרי בטוח יהיה מישהו אחד מכל העולם שיבוא לכאן ויגיד לנו שזה בדיוק מה שהוא חיפש כל השנים הללו. ואז מה נעשה?"
אבל אודי רק שם אצבע על שפתיו כמי ששומר סוד. או לחילופין, סתם עובד עליו. ג'ינג'י גמר בלבו כי אם ברגע שמישהו יזמין בית בשר ענק, אודי יקפוץ מעל הדוכן וימלט לאמריקה, ג'ינג'י יקים מחתרת בשם המפלגה האנטי בשרית, שמתנגדת לפעילות על טבעית ולא ישרה שמתנהלת עם בשר.

התפריט החדש יצא בסוף חודש אפריל. וכך אנשים רבים מכל העולם באו אל הסניף שבו מוכרים בית מבשר, כדי לחוות בעצם- סניף רגיל שבאותיות דיו שחורות בגודל 12, בפונט 'אנסטסיית הבשר' כתוב – בית מבשר. העוברים והשבים באו והתפעלו מן המנה המוזרה ואהבו להעמיד פנים עם חבריהם שאולי יקנו אותה. מה יקרה אם יקנו אותה- אהבו לדמיין. איך זה יראה? כמה משונה יהיה לראות או לנסות לגור או לחילופין לאכול בית כזה.
ג'ינג'י שקל יום אחד בשעות אחר הצהריים, להצביע על אודי כשהוא יוצא מהמטבח ולצאת בהאשמות נגדו כי הוא שקרן- בקול רם כמי שמחכה עורך דין בבית משפט. אך החליט שכל עוד אין מישהו שמחכה לבית הבשר שלו מרוגז, כמיטב ידיעתו, אולי קיים אדריכל בשר שעובד בסניף בורגריאמי שעוד לא שמע עליו.
ובסופו של דבר, היום הגיע. היום בו לבורגריאמי הגיע אדם המבקש בית מקציצת בשר. ג'ינג'י היה צריך לשאול שלוש פעמים כדי להיות בטוח שמדובר על הבית הזה, ואחרי שהדבר אושר נעמד ללא ניע ושפתיו קראו את שמו של אודי.
אודי הגיח מהמטבח, מנגב את ידיו במגבת, כשהבחין בברנש אשר סיפר לו את מבוקשו. הברנש הוציא מזוודה ענקית מלאה בכסף וסיפר היכן הוא רוצה שיבנה הבית.
"אין כל בעיה ברנשי הטוב." עונה לו אודי בלי להתמהמה.
ג'ינג'י מצמץ בהפתעה.
"אך קודם כך הועל בטובך לענות על שאלון קצר." מוסיף אודי ברוגע, מרוצה.
הברנש מהנהן, אחר שואל "לשם מה השאלון?"
"שאלון קבלה." עונה לו אודי.
פניו של האיש מתעוררים בחשד. "איזה מן שאלון?"
"שאלון שפיות."
פיו של ג'ינג'י נפער לרווחה, והברנש רק הניד בראשו כמעט כאילו היה הדבר צפוי. יוסף רק משתהה ומציץ קלות מפתח המטבח, ולא היה ניתן להבין מה פניו אומרות.
אודי לוקח קלסר שהחביא מעל המקרר, למרות שלא היה ברור ממי כיוון שהוא הבוס. הוא דפדף בו בענייניות, אחר שלף קומץ דפים."בבקשה." הגיש אותם בחן לברנש, שהתחיל להראות מעט מבולבל ומסכן. מבטו של הברנש נעשה מוטרד כשהתחיל לקרוא את השאלות. אודי חייך אליו בשלווה בשעה שמילא את הטפסים בעט הכחול שג'ינג'י.
"את השאלון הזה אני מעביר למאבחן הכי טוב בעיר." קרץ לו.
הברנש הגיש לו את הטפסים בכובד ראש לאחר עשר דקות. אודי בירך אותו לשלום ואמר לו לחזור יום למחרת. אחר לחש לחש לג'ינג'י באוזן; "דוקטור רוזנבלום ביקש ממני למצוא כמה שיותר משוגעים בעיר הזו ולהעביר אותו אליו כדי שיוודא שאינם סכנה לאף אדם." הוא מחייך, אחר עובר לטון מוטרד, "זה ממש נורא מה שהולך פה, היום כל אחד כבר יכול להיות משוגע." מצחו מתקמט והוא משפשף אותו בדאגה, "היום להיות משוגע או לא זה כבר רק עניין של החלטה." סיפר כמגלה סוד נורא.
ג'ינג'י נותר עומד בלי ניע והרגיש כמו מכסה שלא עומד על קנו. "רוצה גם למלא את השאלון?" הציע אודי כבר בטון אחר, ולמרות שג'ינג'י היה מסוקרן, לא רצה להסתכן ולדעת אם הוא משוגע או לא. ככל הנראה, אודי הוא זה שצריך למלא את השאלום בעצמו, אבל ג'ינג'י סירב להציע זאת מודאג שיגלה כי אודי לא משוגע בסופו של דבר.
ג'ינג'י הניח לנושא, כי לא היה עוד טעם לעסוק בו, עד שעת הסגירה. למחרת בבוקר נגש אותו ברנש אל הסניף עם המזוודה. אודי חיכה לו.
"ויצא שאתה," פתח את פיו ככרוז; "משוגע." קרא.
"מה?!" קרא הברנש בבהלה.
"כן, כן."הנהן אודי בגאווה וסיפוק עצמי בלתי נדלה.
"היכן טעיתי?" הברנש שקיבל את הבשורה הרעה נראה מובך.
אודי התכופף מתחת למקרר והוציא משם קלסר. הוא דפדף בדפים בעניין אחר הוציא מתיקיה את טופס הברנש. הוא התקרב אליו ועבר על התשובות שהיו מסומנות בבדיקת עט אדומה שתלטנית. "פה וי, פה וי." מלמל. עיניהם עברו בתשומת לב בקצב אחיד על הכל.
"הו, הינה זה." הכריז אודי.
עיני הברנש נפקחו. "האם ברצונך לקנות בית מבשר בבורגריאמי?" קרא את השאלה בקול רם.
"נכון מאוד יקירי." השיב אודי.
"אבל על זה הרי כל העיסקה." התרעם.
"מאוד נכון ברנש יקר." אישר אודי בשמחה. "אנחנו מציעים את האופציה לקנות בית מבשר." התחיל להסביר בנימה עניינית, "לכן הסניף שלנו מפורסם כל כך." ציין באושר. "כולם יכולים לקנות את הבית הזה, אלה אם כן הם משוגעים כמובן. הסניף שלנו לא משרת משוגעים." הזיז את אצבעו מימין לשמאל בתנועה של שלילת הרעיון הרע על הסף, "אך לצערי כל מי שרוצה לקנות בית מבשר, חייב להיות לא פחות ממשוגע." ההנאה ערכה בעיניו מסיבה.
נדמה שהאמין כי חוכמתו הינה תורה בעל פה כששפתיו נעו.
"אז אינני רוצה!" קרא הברנש, שלף מכיסו עט כסכין, וסימן על הדף איקס בברוטליות נמרצת ונואשת.
"אז אם כך, לא נוכל להגיש לך בית מבשר." הניד אודי בראשו לשלילה.
"מדוע לא?" הברנש נעלב בזעם.
"בורגריאמי אינה מגישה בתים מבשר למי שלא רוצה אותם." חייך בכבוד והערצה עצמית. נימתו של קדוש. הוא הניח יד באויר ויד בלבו, ודיבר בכנות גלויה על הנהלים בתקנון כל הסניפים של הבורגריאמים בעולם.
"משוגעים." קולו של הברנש עלה למטה וירד. הוא לקח את המזוודה שלו והסתלק מהמקום.
יוסף בדיוק יצא מהמטבח והניח את כובעו הלבן על הדלפק שעה שיצא החוצה. הוא התפטר ביום שבו ג'ינג'י ידע שזה המקום בו ירצה לבלות עד שארית חיו.
בבית משוגעים.
בסופו של דבר ג'ינג'י מצא את הברנש והצליח לגרום לו לעבוד שם במשרה חלקית בכדי שיוכל לצפות בעצמו בטירוף שלא נראה מעולם. הוא עבד במטבח במקום יוסף. הם היו שרים שירים ביחד על בתים ענקיים מבשר ונהפכו לחברים טובים. עתה כבר לא היה ספק
ששלושתם
משוגעים.