האסיף (האינסופי)

תמיד באיסוף של סיפורים; הנהג מונית מציץ בי מהמראה, אבל חשוך מידי אז מה הוא כבר רואה. הוא שואל איך אני ואני איך הוא. 'אתה אוהב להיות נהג מונית? תרצה להישאר בזה?' אני שואל, כי הוא צעיר כמעט כמוני ויש לו עגיל שחור אחד באוזן ומין נגון למילים. ניגון שאין לי: 'אחי' הוא אומר ומסביר לי על כסף ופרנסה בכבוד ואני חושב שהשפה שלו לא כמו השפה שלי אבל בכל זאת אני מקשיב, כי זה סיפור וזה כמעט כפייתי אצלי.
כשאנחנו עוצרים זה כבר הרבה אחרי חצות ואנחנו מתעקבים כי הוא נותן לי את אחד מסיפורי הלילה שלו כשהוא נסע את בגין בחורף בכביש ריק ומלא בערפל עם אדם במושב ליד שחיפש את אשתו: היא יצאה ככה אחרי ריב עם התינוק בעגלה, בכפור, והם היו צריכים לעצור בשוליים: 'והבן אדם שם מתחנן אליה שתכנס לאוטו, שהילד לא יקפא והיא צועקת ובוכה בוכה'
'ואיך אתה הרגשת?'
'וואלה אחי, לא נעים, אבל מה לעשות. ככה'
'כן' אני אומר
'כן' ואז הוא עוצר את המונה ואני משלם בשטרות מקומטים 'שתצליח, שיהיה לך חיים יפים' אני אומר לו ומרגיש כמו באבא, אבל באמת שכן
'גם אתה אחי'
אני מהנהן, טורק את הדלת ורץ פשוט כי בא לי פתאום, הרחוב שקט עם מנורות שמאירות רק מרווחים ואני רואה עוד סיפורים: עפים בדמות מודעות שהרוח תלשה, מהבהבים מחלון בקומה החמישית כשדמות חולפת (מי זה? בשעה הזאת?) ובוכים עם חתולי הרחוב, כמעט כמו תינוקות בני יומם, כמעט כמו שדים.
הידיים שלי מדגדגות ואני עייף מדי פתאום וממהר הביתה. אם רק היה לי הכח הייתי רושם את כולם, את כל הסיפורים.
הם בעניים, בגרון, בבטן כמו קיא של פרפרים.
אבל אני עייף כלכך ומאוחר מידי ואני פשוט אפתח את הדלת עם קרקוש מפתח עדין, אתגנב כמו ארנב אל החדר, אתפשט ואפול למיטה וכל הסיפורים שאספתי יתפוגגו לאנשהו בלתי מושג (הם עדיין קיימים אבל, נכון? נכון? נכון?)