האמן בעצמך..

הרגע הזה שאתה יושב לבד, רק אתה ועצמך ומבין שכל המסביב הוא תפאורה שמשנה את הלבוש שלה בצבעים שונים בסיטואציות אחרות. משהו ממכר ב״לבד״, היום מבינה שזה מבחירה שנגררת מחוסר ברירה, של חוסר רצון להתמודד מול עצמך אל מול השאר. מבחוץ נראה זוהר ונוצץ, מבפנים מלא בשיפוטיות וביקורת עצמית לא מתפשרת. חכמים גדולים אמרו שצומחים מהמקומות האפלים, אני שואלת את עצמי האם זה באמת כך.. מקומות חשוכים עם הבזקי אור קטנים שמרימים אותך ואז שוב נוחת החושך , מעגליות שלא נגמרת. אז לכולם יש מאניה דיפרסיה לא מאובחנת ?
לפעמים חוזרת בדמיון לימים עברו, כשהייתי ילדה קטנה, האם תארתי לעצמי את כל החוויות שעברתי עד היום..שטפונות של הצלחות , מבול של דחיות , ברקים ורעמים של מצבי רוח, מחשבות בגודל של ים שהרי אין לו סוף, תסביכים חרדות ופחדים שמשתקים בעולם שבו רק מתקדמים. ואז חוזרת לנקודת מצב עכשווית וקופצת לעתיד , מה שם מחכה לי? ״עצרי שנייה, חכי.. לאן את רצה?״ ומבינה שאין צורך להגיע לשם.
היום , אין דבר יותר יקר ערך מאשר היום הזה .. לא מספיק לדעת, יש לפעול.
להאמין בעצמך, להעריך את עצמך לא על ידי הצלחות בלבד- הדרך , העשייה והיצירה גדולים יותר..
או כמו שהלן קלר טוענת "החיים הם הרפתקה נועזת, או שאינם דבר"