האם האמת, באמת משנה?

"מאיפה את מביאה את זה?" הוא שואל אותי ומניף מול פניי את הלהב גאול הדם.
אין לי איך לענות, אני יודעת שהתשובה לא תהיה במקום לטעמו.
"תעני לי!" הוא לוחץ. העיניים שלו מנקבות אותי, לוקחות לי את הביטחון באופן קריטי.
אני מכחכחת בגרון ונופלת אל בין זרועותיו.
החום שלו, הוא שמעודד אותי לפצוח בבכי עוצר נשימה.
מתנשפת, מנוזלת, ואדומה אני סוף סוף מרימה את המבט אליו.
העיניים שלו ריקניות. הוא כבר מזמן לא שם, וזה חוצה אותי לשניים.
אני מתנתקת ומתקדמת בצעדים איטיים ומהוססים אחורה.
הוא מסתכל עליי. הוא לא זז לרגע, וזה מציק לי.
"מה?" אני מתנשפת ומנגבת את הדמעות שמצטברות מתחת לעפעף התחתון שלי ומורחות את העיפרון השחור, שכל כך התאמצתי לצייר.
"לכי מפה." הוא אומר ורסיסי הכבוד האחרונים שלי נספגים כרסיסי קרח, בלב, בגוף, באמת.
אני מגבירה את הצעדים עד שכל מה שנותר מדמותו היא עמוד כהה ולא ישר בשיט.
אני עוצרת.
אני נשברת.
אני נושמת.
האם האמת באמת הייתה משנה משהו?