האיש ההוא

שמיים מעל והראש שלו עף לספירות עליונות. ככה זה כשהראש שלך ריק ואתה מחליט למלא אותו דווקא בספרים על עולמות עליונים. הוא נע והולך כאילו הוא מרחף, כאילו הראש שלו בין העננים. מדבר שטוח ונקי, כמו תמים או פתי, לא מתגונן ולא מתקיף, בלי טיפת פלפל או ערמומיות. הוא מדבר אתך, בן-אדם, ונראה כאילו הוא לא רואה אותך. כל האנשים בשבילו אותו הדבר, כמו רקע, כמו דמויות שטוחות, מצוירות, מאוירות. כמו תמונה. אתה מת לעקוץ אותו במילים, להשפיל, לדחוק אותו לפינה, לנפץ את הבועה המזורגגת בה הוא נמצא. אבל כל מילה שלך נתקלת במבט שותק ומתנשא, הוא אומר כמה מילים שמחליקות את הכול, כמו רוח על מים, ומשאיר אותך חסר מילים ומושפל. אתה מרגיש טיפש. אתה יודע שאתה לא אמור להרגיש טיפש, כי הבן-אדם נראה כמו אחד שיסתבך בתהליך פשוט של הכנת חביתה, וספק אם הוא יודע לחשב עודף במכולת, אבל אתה מרגיש טיפש, כי באמת הראש שלו גבוה-גבוה בעננים, ואתה פה על האדמה. מה תגיד לאדם כזה?
>>>>>>>>>>>
הוא יידע לדבר אתך על מלאכים ועל אלוהים, ועל כל מיני דברים שלא רואים, אבל הוא טוען שהם קיימים, אבל הוא לא יידע איך מכינים מרק, ומתי גונבים אותו במחיר, הוא לא יידע מי אויב ומי ידיד, הוא לא יידע אם מנסים לתמרן אותו, ולעזאזל – כל-כך קל לתמרן אותו, אבל העקיצה היא עליך, כי זה לא מזיז לו בכלל. וגם אם תהיה מהומה ברחוב, הוא יישב בפינה שלו בבית ויקרא חרש את אחד הספרים שלו על עולמות עליונים, ואם ידבר אליו שוטר או איש ביטחון, הוא לא יבין מילה. והוא בוהה, הוא הרבה בוהה, אפילו ב-וופלה על הדלפק לפני הקופה של המכולת. כאילו הוא רואה משהו מופלא ושונה. ואנשים מדברים אליו, והוא לא שם לב. קשה למשוך את תשומת לבו. הוא לא מתערב בשיחות, לא זורק הערות, לא מתבדח ולא מתמקח, רק הולך על המים כמו ישו, וזה כואב לך, זה משגע אותך, שהוא לא רואה אותך ממטר.