האור הזה על הגבעות

שרונה גדלה בבית ציוני בבולגריה. בבית דיברו עברית וחלמו על פלשתינה. לדינו ובולגרית שרונה למדה מהשכנים ומהשכונה. כשבגרה שרונה עמדה על שלה: "אתם חינכתם אותי לציונות, אני רומה להגיע לפלשתינה לחיות בקיבוץ!".
"מה?? בחורים ובחורות יחד, לא בבית ספרנו". שרונה התעקשה, אבל בפלשתינה זה כך, אין מספיק חדרים לכולם ואני אשמור על עצמי".
ההורים לא היו מרוצים מהרעיון, אבל בסוף נכנעו. באוניה בדרך לארץ ישראל שרונה הכירה בחור נחמד, התאהבה מעל הראש והחליטה לקשור את חייה בחייו. החבר של שרונה לא אהב את הקיבוץ והזוג עקר לחיפה. באחד הקרבות נפצע ומת מפצעיו.
שרונה האלמנה הצעירה הייתה שרויה בכאב עמוק שלא הרפה ממנה. כל הזמן חשבה על בעלה שנפטר. נישואיה השניים היו קשים, כל מה שרצתה בעלה הטיל וטו : "למה ללמוד? לא טוב לעבוד בכפר?". רצתה להיות אחות, הוא לא איפשר לה. החיים בכפר היו קשים לה עבדה בלי סוף.
הנחמה שלה היתה שראתה את האור על הגבעות, אותו האור שנתן לה כח להמשיך, להתמודד עם הקשיים, החיים הלא מספקים, חוסר הערכה ופירגון מצד הסביבה.
שהתאלמנה בנותיה החליטו שתעבור לדיור מוגן, פחדו: "איך תישארי לבד בכפר?" שרונה התרצתה, אבל לא הייתה שלמה עם הרעיון: "מה אעשה שם? אני רגילה לעבוד".
"תלמדי להינות מהחיים, הרי עבדת קשה כל חייך ולא קבלת את ההערכה הראויה. כעת אנחנו רואות איזו אימא היית ומה נתת לנו!".
"כל מה שיש לנו בזכותך!! אמנם אנחנו לא גרות בכפר אבל הגענו למעמד ולחיים מספקים"
האור הזה על הגבעות מלווה את כולנו עד היום.