האוטובוס שלנו

״אני יודע שלא דברנו הרבה… ואם לא בכלל.״ אמרתי וטיפת עצב מלוחה-מתוקה נזלה על אפי באיטיות מכאיבה. ״אני יודע שכל מה שאמרנו היה שלום ולהתראות.
ואני מצטער על זה.״ אמרתי והבטתי בעיניים דומעות על האבן החלקה והחדשה, שעליה כיתובים שנחרטו בעצב חבריו, ואולי לא?
״אתה תמיד ישבת במושב האחורי… תמיד רציתי לשאול למה. אולי לא היה לי אומץ, או חשבתי שזה טפשי. אבל ביני לבינך, זה תמיד כי פחדתי להכיר אותך.
ידעתי שמשהוא לא היה בסדר איתך, אבל לא ידעתי שזה יקח ממך את חייך ואת הזמן שלי לאזור אומץ כדי להגיד יותר מ״שלום״ ו״להתראות.״
כשהיה למישהוא יום הולדת, היית שולח לו מאפין מקושט מהקיוסק שבקומת הקרקע.״ אמרתי וחיוך עצוב עלה על פני, חיוך מקומט של אכזבה מעצמי.
״תמיד רצית להשתלב, תמיד רצית חבר שיהיה שם לצחוק איתך. להעביר בדיחות, או לספר סיפורים עצובים כדי שלא רק אתה תבכה, לבד.
אני יודע שכולנו מתביישים על כך שלא זכינו ליום אחד של אומץ כדי להכיר אותך.
אם היה לי את האומץ הזה, היו לי הרבה יותר דברים להגיד עליך.
ואני רוצה שתדע, שכל מילה שאי פעם העברנו בנינו תנצר במגירת הזכרונות שלי.״
אמרתי בשקט, מקשיב לקולות בכי עצובים של אנשים שאותם אני מכיר.
״אז בפעם הבאה שאעלה על האוטובוס שלנו, האחד שתמיד צבועה בירוק מזעזע שעושה לי בחילה – אשב לידך.
ואולי ננהל שיחה שלא תכלול ״שלום״ ו״להתראות״ בסדר?״