האדם אליו כמעט נהפכתי

שיער בלונדיני חלק. עיניים מול החלון. קו הלסת שלה נראה כמו קו החוף – יפהפה ואלוהי. היא מביטה והיא נראית אגדית, מהורהרת. כמו מישהי שארצה לדעת. כמו מישהי שארצה להיות היא. שתי עיניים חמות כמו אגוז מתייצבות מול חלון הזכוכית של האוטובוס בו ישבנו, היא לבשה סוודר שלא ידעתי מאיזה חומר היה ארוג אבל היה נראה זה חומר יקר כי הוא היה חלק מדי, יפה מדי, ללא פגמים. הסוודר הגיע עד לעצם האגודל של ידייה, שהיו משולבות מדי פעם אחת על השניה. חשבתי שהיא אגדה. כולם חשבו ככה.
זה היה טיול שנתי בסוף אמצע כיתה י"א. כולם היו נרגשים, הייתה אווירה של סוף. סוף שנה, או סוף של נשארה רק עוד שנה אחת בפתח. בשנה אחת יכולים לקרות כל כך הרבה דברים, אבל אף אחד לא שם לב לזה או יודע את זה.
במקום ממנו אני באה, בטיולים כאלה של בית ספר, אין מראות כל כך יפים. פה, זה הרגיש כמעט כאילו הוצאנו את עצמנו לטיול. הכל היה כל כך ירוק, הרבה יותר מדי יפה. האור היה בהיר ובכל זאת הלומות של אור נשפכו מכל עבר בפסים ישרים. כולנו התקבצנו סביב סיר הכסף המחוספס הקטן והבטנו בו בריכוז, למרות שבעצם הייתה לי תחושה שכולנו מביטים בעצמנו. היא הייתה לבושה כל כך יפה, וכשהתקרבתי אליה, משתופפת, קרובה לאדמה, יכולתי להריח את הניחוח שלה. ניחוח מהמם של פרחים, משהו שנכנס לאף שלי והימם אותי לגמרי. היא לא הייתה שייכת לפה. אף אחד לא הרגיש שהיא שייכת. היא הייתה אגדה שיצר שדה כוח סביב כולנו.
המבט הרציני שלה שהשתקף בחלון של האוטובוס. זה מראה שאני לא אשכח. יש רגעים כאלה שאתה פשוט זוכר, גם הרבה זמן אחר כך, ואתה לא יודע למה. ובכל זאת, לא הבנתי על מה היא מסתכלת.
אני זוכרת שהיה לי קל בהתחלה להתקרב אליה, היא כאילו הייתה לבד. היו כל כך הרבה אנשים לידה ובכל זאת אף אחד לא היה במרחק נגיעה ממנה. היא רצתה מישהו לדבר אתו, מישהו להאמין בו. היא נתנה לי להתקרב, היא הייתה מראה לי צדדים בה שלאט לאט נראו כמו חלקים ביער שאני לא יודעת אם מישהו ביקר בהם. למה לא היה אף אחד לידה, תהיתי? אולי כי אני מיוחדת. וזו התשובה שהייתה לשאלה הזו הרבה מאוד זמן. הרבה אנשים איכזבו אותה.
הקמפינג היה יפהפה. כולנו התקבצנו סביבה ואני רק ניסיתי לנשום כמה שיותר עמוק את ריח הבושם שלה לגרון שלי. רציתי שהיא תאמין בי. רציתי שהיא תדע שאני אחרת, שהיא תדע שהיא יכולה להראות לי הכל, שהיא תראה לי הכל. זה היה הרבה יותר מדי מעניין. רציתי להכיר אותה, רציתי להיות כמוהה. היא הייתה כמו התגלמות קיסמית שרציתי להבין. היה בה כל כך הרבה ריאליות, כל דבר בה, כל דבר שאמרה נטף כל כך הרבה ריאליזם. ובכל זאת הקיום שלה לא היה ריאלי בכלל. רציתי להגיד לה – עיצרי הכל, את מצאת את האחד שלך. אני אקשיב לך, אני אכיל אותך בהכל, ביקום שלנו כל הרעיונות שלך ומה שאת חושבת יכולים לקחת מקום, הם יכולים להיות אמיתיים שם, הם יכולים לקרות, את יכולה להיות אמיתית שם. אמיתית – לא משהו שמנותק מהמציאות שלי. רציתי לקשור אותה אליי.
כל כך הרבה אנשים איכזבו אותה, כל כך הרבה אנשים שניסו להתקרב ולא הבינו אותה בדיוק. הם לא יכלו להכיל נפש עמוסה ולא מתפשרת, ברגע שסיפור האגדה שלהם נגמר המחיר היה גדול מדי והם הסתובבו והלכו. איך הם יכלו לא לראות אותה? איך הם יכלו לא לראות את הקסם שלה? ועכשיו כולם פשוט מסתכלים על שתינו בקנאה.
התה היה מוכן. שרי חילקה את הכוסות. כולנו התיישבנו על סלע ושתינו. חייכנו, כי הרגשנו לבד. הרגשנו שאין אף סמכות שם מסביב. זה רק כמה חברים, בטבע, שותים תה. חייכתי לבחור לידי, טוד. הוא אחלה בחור. חייכתי לאחד אחר, תומס. שרי חייכה לבריטני וקרן. דלילה הסתכלה על הרצפה, ואז עינייה עלו אליי. ממוקדות. יודעות את כל החום והאהבה שכולנו מציפים אחד בשני עכשיו. היא הייתה שם והיא הייתה הסיבה לזה, אבל היא לא באמת הייתה שם. היא חוותה את זה טיפה מהצד. ואני רק רציתי שתיכנס כולה פנימה, כי אז ידעתי שאף אחד מאתנו לא יעזוב יותר – לעולם.
אני זוכרת איך הלכנו לישון באותו לילה, היה ברור שלא נוח לה. למחרת היא עשתה פרצופים זועפים ושמה מעיל כחול ללא שרוולים, אבל ידעתי שזה רק עניין של בוקר. היא אוהבת להיות זועפת כשלא נוח לה, זה חלק מהטקס, זה יפה כשהפרצוף הלבן שלה מתכווץ ככה. אחר כך כולם צחקו באוטובוס, אחר כך כולם הגיעו חזרה אל חניון בית הספר. היא ירדה ואמרה לכולם שלום, והרגשתי שהיא קצת יותר רחוקה.
דלילה לא באמת חזרה מן הטיול הזה.
היא הייתה רחוקה, וזו הייתה סתם קפיצה בדרך. קפיצה בדיסק. "דלי, את לא מדברת אתי." נכנס הלהיט. היא נעלמה כמו ציפור, פניה כמו יונה. ואני תמיד חיכיתי שתחזור, אני לא רציתי מלחמה.
את הזמן לאחר מכן העברתי חושבת, משחזרת. מה היה אם הייתה לוקחת אותי תחת כנפה? תמיד פחדתי שהיא החליפה אותי, היה לי חלום לגבי זה לפני שפגישה קרבה. אל המפגש היא הגיעה, בדיוק כפי שזכרתי אותה, קצת פחות חברותית. היא דיברה הרבה, בדיוק כמו פעם, אבל לא היה שום דרך להכנס. לא רציתי לספר לה על ימים של שחור, זמנים של עצירה בזמן – רציתי לספר לה איך פיענחתי אותה בראש שלי, איך הפכתי לאט לאט כמוהה. על הצלחות קטנות, על כמה שאני עכשיו מוכנה. רציתי לשמוע מי היא האני היותר טובה ממני בשבילה עכשיו. שאלתי דברים על מפגשים חברתיים, על אנשים שחשבתי שהכירה כדי לרחרח. שום דבר ואף אחד. לא ידעתי אם זו הקלה או לא לשמוע שהיא מעולם לא הצליחה להחליף אותי, מעולם לא הוחלפתי. התרגשתי. היא נשארה אותו אדם, בלי באמת חברים, ואני לאט לאט הרגשתי עצב. ההתנהגות שלה לא הייתה מאוד חברתית ומזמינה גם אליי, כמו בימים הראשונים שפגשתי אותה, שחשבתי שהיא משהו לגמרי מיוחד, שראיתי טיפה אור אדום שממנו בחרתי להתעלם, שניסיתי להוכיח את עצמי כשווה את הזמן, עם זיעה על הידיים, זיעה מעט קרירה. עכשיו, זה לא גרם לי לשום דבר כזה, זה גרם לי לעצור.
אם היא הייתה מי שהיא הייתה רק איתי, ולא לפני כן ולא אחרייכן – האם הייתה בכלל? מסילה יכולה לסתות מן הפסים רק פעם אחת לפני שמעלים אותה חזרה. מעולם היא לא הצליחה להתקרב לאף אחד, ואולי כן יש אי שם הרבה אני שרוצים להיות איתה, שרואים מה שאני ראיתי, שלא מצליחים ממש או מבינים דבר מה. אף אחד לא מנסה וקורע את עצמו בשבילה. ואז נזכרתי על מה הביטה בחלון באוטובוס לפני כל כך הרבה זמן. היא נראתה כמו אגדה ואני הבטתי אליה בהערצה, והיא הביטה על שום דבר. היא הביטה על המדבר שהייתה בו, בו האוטובוס עבר. היא הביטה על מדבר כל כך הרבה זמן, ולא ראיתי את זה בכלל. אני הערצתי אדם שהסתכל על מדבר.