האגם הנטוש 《 פרק ראשון 》

חשתי אותם, אני היחידה שרואה אותם , הם לא מתים , הם פה . הרוח שלהם פה .
יומני היקר ,
זה היה יום קצר.
הלכתי לשם אבל הם לא רצו לדבר איתי.
ילדה חדשה מתה , היא לא רצתה לספר לי איך זה קרה.
הדמעות זולגות על הדף.
יומני היקר ? אני חושבת שאני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.
אני רוצה להתפלל לכבודם :
" רוחות רפאים יקרות ,
הבא נתעודד שסיימתם את חייכם בכבוד .
ו….. "
פה זה הסתיים .
זה כל כך לא נכון , אף אחד מהם לא מת בכבוד .
זה לא מגיע להם , אלוהים למה לקחת אותם מן החיים מהר כל כך ?
אני לא מבינה את זה. זה לא צודק.
סגרתי את היומן , טרקתי את הדלת ויצאתי לדרך.
הייתי בדרכי אל האגם הנטוש ,
הם הסתכלו עליי , ולא התייחסתי אליהם , התעלמתי מקיומם לעת עתה.
הסתכלתי אל תוך המים ,הסתכלתי על עצמי וראיתי את הנשמות , את הרוחות היקרות ,הן לחשו לי באוזן . הרגשתי את הכאב שבלב שלהם, כל כך ריחמת עליהם , הצטערתי בשבילם .
התעצבנתי על העולם , זרקתי אבן אל האגם הנטוש ורצתי במהירות האפשרית לא הפסקתי לרוץ … נשמתי נשמתי עמוק 'את רק מדמיינת את זה אגם , אולי הם לא קיימים ' אבל הם כן קיימים ואני היחידה שיכולה לעזור להם .
למה דווקא אני אל יקר ?
למה ?
הרגשתי הילדה היחידה שנמצאת בשער הגדול הזה , הגבול הדק הזה , הגבול שבין החיים למוות.