דמיון

רצה, מרגישה איך הרוח נותנת לי כוח להמשיך לעבר הלא נודע. איך היא מנתקת אותי מהכל ומשאירה רק לבן. איך פתאום אין צלילים, רק קווים דקים של ירוק, חום ולבן כאילו אני בעולם אחר.
ואני כבר לא אני, אי אפשר להסביר את זה או לתאר את זה. כאילו אני קיימת באותו עולם אבל במישור אחר, חיה כמעט וללא מטרה. מנסה לשמור על הקצב, אבל של מה?
של החיים, של הצבעים, של השמש והכוכבים. לשמור על עצמי, לצמוח ולצחוק. לשמור על הקצב של הרוח, אם אפשר אז לנסות מהר יותר.
פתאום האדמה המוצקה מתחת לרגליי נעלמה כלו הייתה אך המשכתי, לא רצתי, לא הלכתי וגם לא ריחפתי. הייתי כאן וגם לא.
פתאום חזרתי למציאות, שכבתי במיטה הנחמדה שלי ובהיתי בתקרה מכסה ציורים ותמונות. חזרה למציאות…