די, תפסיק

צחוק מתגלגל ונשימות בהולות נמלטו מפיה. "די, תפסיק", פלטה, אך נכנעה. היא ניסתה לכסות אחר המאורע. ולהכחיש, המעט שהיה ביכולתה לעשות.
—
תשע בערב, סמנתה העבירה מבט אחרון על בבואתה במראה. שיערה השטני הסתלסל לאורך מותניה. עיניה התכסו בשכבת מסקרה נדיבה, ובאיילינר מעודן. שפתיה נצבעו באודם ורוד ועדין, שהמתיק אותה כסוכריה. היא לבשה את החולצה האהובה עליה, בצבע לבן ועליו ציטוט שנכתב בכתב שחור ומחובר, יחד עם ג'ינס בצבע תכלת בהיר וכמה קרעים. לאחר מכן נעלה את נעלי הואנס שלה ופסעה מעבר לדלת.
—
זו הייתה המסיבה הראשונה של סמנתה. הבית בו נערכה המסיבה היה גדול, וחלל הסלון מילא אנשים רוקדים לצד מוזיקה קופצנית. היא פנתה לשולחן החטיפים ומזגה לה כוס קולה, לגמה מהכוס והותירה אותה על השולחן. שיר שחיבבה החל להתנגן, לכן החליטה להצתופף בהמון ולרקוד לעצמה, ובו בזמן לחפש מישהו להתיידד איתו.
"היי" צליל נשמע באוזניה.
"היי" השיבה בחיוך והביטה בעיניי האדם העומד מולה.
"איך קוראים לך?" שאל.
"סמנתה, ולך?" שאלה חזרה.
"ג'יימס", ענה בחיבה, והציב שאלה פעם נוספת, "רוצה ללכת למקום שקט יותר?".
"בטח" השיבה בקלילות.
הם עלו לקומה השנייה, נכנסו לחדר השינה וניהלו שיחה קצרה ודי משעממת. סמנתה בדיוק התכוונה לעזוב, אך לפתע אחז בידה.
"את רוצה ללכת?" שאל.
"אני אשמח" השיבה במיידי.
"לא נראה לי",
"למה אתה מתכוון?" השיבה בבלבול.
—
היא התהלכה בשעות הקטנות של הלילה, ברחובות השוממים שנדמה כי ננטשו מאיש, אך מדי פעם חלפה מכונית או קבוצת נערים. לפתע עצרה, ואחזה באחד מפנסי הרחוב ביד רפויה. עמדה שם, שותקת. הדממה החרישית עטפה אותה, ולכדה אותה בתוך בועת התדהמה למראה עיניה הנודדות. שיערה התעופף ברוח. שפתיה נעשו קרות ורועדות, אך אין היה כל קשר למזג האוויר. חשה כחסרת אונים, אך מי יציל אותה?