דיוקן בעצב ומלודיה קודרת

אני כל הזמן אומר לעצמי להוסיף עוד צבעים לחיים, לערבב ולנסות להתמודד עם התוצאות, ואני מוצא את עצמי מתייבש על קיר. מוצא את עצמי מתכסה באבק של חרטות והחלטות שלא יצא לי להחליט, מתחבק עם בדיחות הדעת והעצב כמו שפעת מדביק אותי, לא משנה כמה מהר אנסה לרוץ ממנו ולחפש מנוח.

יש לי שמחה ויש לי חמלה ואני נזהר כמו ממחלה לתת לאנשים לראות שאני פגיע, פגיע מכדי להיות מי שהם חושבים שאני, ואם אפתח את הפה כמו שכבר קרה, בטח אשאר ללא מנחם, כי זה הכול גרוע יותר בתוך הראש שלי ויותר גרוע בחיים, אנחנו לא מושלמים, אנחנו חסרים ומחסירים אחד מהשני את מה שבאמת יעשה לנו טוב. לא מגלים רגשות, מתחבאים בפינות של החדר אנחנו טובים, אנחנו בסדר.

ואם היינו חופשיים באמת, הרי ששום דבר לא היה מחזיק אותנו מלהראות את הצבעים שלנו, שונים ככל שיהיו ומשונים. כל אחד וצבעו, גווניו וראות עיניו.

אני צולל אל הצל שמחביא אותי ומתחיל לשדר רק בשחור ולבן, אומרים עליי שאני מלאך וגם שטן, כל אחד ומה שיש לו להגיד, חבר, ידיד, שמח, מאהב ומפחיד. אני בתור יחיד כבר לא יודע מה לחשוב, אם אני מה שאומרים שאני הרי כולם מגזימים, אם הייתי מה שאומרים שאני בוודאי הייתי מדהים, בוודאי הייתי שונה ממה שאני חושב על עצמי.

נוח לי להראות כגיבור, להוציא את הלבן מהשחור, לשמור עליהם כל הלילה עד שיגיע אור והם יגידו תודה וילכו לידיים אחרות, ואני כבר רגיל כבר מכיר את התרגיל קובר את העצב בשירים ובקצב, פורק את הכעס במעש וחוסר התחשבות.

אני עובר ממקום למקום ומתקן, ואז כשאני לעצמי, אני מתרוקן, אני מתעצבן ולא מזדמן לי להיות שם בשבילי כמו שהייתי רוצה להיות. ואני גם לא רואה בזה טעם, אני במרדף אחרי אהבה שלא רוצה בי ועוד כמה, אילם או חירש מה שבטוח עיוור להרבה דברים, אפילו לעצמי ולמילים ולמחוות הקטנות של הידיים, משחק אותה רגוע כשאני רוצה רק להיעלם בשמיים, אין לי מי שיקשיב לאמת ולמה שיש בין השורות, זה שטחי וזה אנוכי לחשוב שמגיע לי הכול. אז בצבע ומכחול מתחיל מחול של מחיקה והשלמה, לאט לאט הצבע משתלט והלבד רק מתבלט לו בשטח, ואני מתחיל להבין את התמונה עד שזה חומק לי מבין האצבעות והטיפות נגרות מן הבד אל הרצפה, הציור נהרס וההבנה נסחפה.

הרבה לא נשאר לי, את עצמי ואת התבונה שנבנית מדי יום, שאם לא ארשום בוודאי אשכח, בוודאי לא אכתוב עד ששוב ארגיש מלוכלך מכל הטירוף ששוב מתרוצץ בראש, ועד ששוב אתנפץ כמו גלים על המילים שאני צובע איתם את מה שנשאר מהמחשבה. מדבר באוויר על אהבה נכזבת ומכריז לשמיים שההרגשה הזאת עוזבת אבל כולם יודעים שהיא תמצא את דרכה חזרה. ואני כבר חודשים נושם אותה וחי איתה, כועס ומתרעם והיא מעמידה אותי מיד במקום במבט משתק, זה מרתק לראות איך היא מנחה אותי אליה ברמזים ואז מכבה אותי, שופכת מים צוננים אל הניצוצות, חי בין שאכטות לכוסות למה שיש לי בלב.

שכבות על שכבות ציורים ואמרות, ציטוטים של חכמים וחכמים פחות, אני צובע וצובע רוצה להתפרע ושוב נושם עמוק ומדחיק, הלב פועם הגב מציק, הראש שלי חם, המוח נדם, ואני נדהם כל פעם כשאני קם מול השמש.