דבר אחד שלמדתי

היא מבקשת שאספר לה דבר אחד שלמדתי ממרום שנותיי על פני הכדור הזה, מביטה בי בעיניי העגל שלה, העגולות והגדולות שנראות כמו שני כדורי בדולח מבריקים.
"נו," היא אומרת, והידיים שלה מקפצות מצד לצד על הירכיים שלה.
אני מחזיר אליה מבט, ובמקביל, פותח את מגירת הלקחים העמוסה שאני מחזיק בתוכי.
אני מתחיל לרפרף בה, חושב מה הוא הדבר שהכי הייתי רוצה ללמד אותה עכשיו. בגילה, כשהיא עוד קטנה אבל לא ממש קטנה, אלא בדיוק בתפר הזה שבין בחורה לאישה. בדיוק בתפר הזה שבו יש עוד כל כך הרבה ללמוד, אבל אם מישהו היה יכול לקצר את הדרך, זה היה מחולל פלאים.
ותוך כדי פשפוש, פתיחה וסגירה של מגירות, אני נתקל באחת ישנה שנדמה כאילו קוראת לי. ואני עוצר שם רגע ומתבונן בה, והדפיקות בלב שלי מתחלפות בצביטות שמביאות איתן זיכרון ישן שהשאיר בי חותם ובלי לפתוח אותה אפילו אני יודע מה יש שם, ואני יודע שזה הדבר שאני רוצה ללמד אותה.
אז אני לוקח נשימה עמוקה, ומניח על גבי כף היד שלה את היד המקומטת שלי, הלב שלי רוטט מעט בחשש לפני שאני מתחיל לדבר אליה, אל הילדה שלי.
"אף אחד לא יכול להילחם את המלחמות שלנו," אני מתחיל לומר, "לכן לעולם לא נוכל להילחם מלחמות של אחרים."
ואז אני ממשיך ומספר לה בשקט, ובסבלנות, שלכל אחד יש את השדים הפנימיים שלו, את הפחדים והאתגרים שלו להתמודד איתם. ולא משנה כמה נרצה, כמה ננסה- לעולם, אבל לעולם לא נוכל לגאול אותם מהייסורים של המלחמה הזו.
היא מביטה בי, והגבות שלה מתכווצות בריכוז, לאחר מכן העיניים שלה נעשות מרוחקות, וצל חולף בהם.
אני מניח לה לעכל את מה שאמרתי לה רגע, ואחרי רגע ארוך של שתיקה מצידה, המעטה סוף סוף מוסר מעל עינייה והיא חוזרת אליי.
"אז מה עושים אם אי אפשר לעזור?" היא שואלת, והקול שלה, דק ועדין כמעט שובר את ליבי.
אני מחייך אליה, אומר לה שיש כל מיני סוגים של עזרה, ושהעזרה הכי גדולה שנוכל להעניק לאנשים שאנחנו אוהבים היא פשוט להיות שם עבורם.
"רק למקרה שירצו שנחזיק להם את היד." אני מסביר,
נראה שהתשובה לא מוצאת חן בעינייה, הכתפיים שלה נשמטות לאחור, והיא שוב מביטה רחוק, אל נקודה שאני לא מזהה אחר כך היא משפילה את הראש שלה, ואז והיא שוב שותקת לכמה רגעים ארוכים שנדמים כמו נצח.
ולרגע, אני תוהה, ביני ובין עצמי אם עשיתי את הדבר הנכון, ואם הייתי יכול לחלוק איתה משהו אחר, ולא אמת מדכאת כל כך.
אני מלטף את כף ידה בעדינות, לאט, מחכה שתשוב להרים אליי את מבטה, וכשהיא עושה זאת, אני מבחין בכמה דמעות עצורות בזוויות של עינייה.
"לא התכוונתי להעציב אותך,." אני אומר לה, והיא מיד מנענעת את ראשה מצד לצד.
"אני זו שרצתה לשמוע." היא כמעט לוחשת.
אני מלטף את פניה, ומחייך אליה, וכשהיא מחזירה אליי חיוך אני פותח את זרועותיי אליה והיא נכנסת לתוכן בדיוק כמו שעשתה שעוד הייתה ילדה קטנה.
ובזמן שאני מחבק אותה חזק, אני מקווה בליבי שהיא הבינה מה שרציתי לומר לה, ושהיא יודעת שלא משנה אילו מלחמות תאלץ להילחם בעצמה, שאני תמיד כאן בשבילה.

יש עוד בבלוג:

https://www.avivatahayo.blog/