דברים שרואים מבית הקפה

ישבתי על הספה הצהובה בבית הקפה הקטן שבסוף הרחוב. הבטתי מהחלון אל העולם המגיח מכל עבר, חוצה כבישים וגבולות, על כמה פריטים דוממים וחיות, על אנשים שחייהם מתפוררים ואנשים אחרים שעם ההמולה נבלעים. מקשיבה לקולות צחוק מרירים שמחזירים אותי למציאות. אולי עדיף להיות דומם- חשבתי לעצמי- בלי להרגיש רגשות או לחשוב על החיים. להיות נטוע במקום אחד ולראות את העולם מגיח מכל עבר לעד. אולי זו רק אני שהפכתי להיות פסימית, אולי זו רק אני שמציאותית. לגמתי מהקפה ופתחתי את מחברת הציורים שלי, בניסיון לצייר עוד ציור אחד. מחפשת באנשים תמימים השראה. הם כמובן אינם יודעים שכרגע נהפכו לטרף של אומן. אולי הם לעולם לא ידעו, למי אכפת? גם ככה הם עסוקים בעולם של עצמם, לא מבחינים בקושי של האחר.