דברים שאני

היא הייתה הנערה הכי מכוערת בבית הספר. כל כך מכוערת, שכולם הופתעו שעוד היו לה כמה חברים.
"כמה" זו מילה קצת גדולה, אבל היו.
היא גם הייתה הכי מטומטמת בכיתה, ובכלל. היא ידעה את זה. הם לא הפסיקו להגיד לה את זה.
והיא תמיד הייתה מאחרת. לכל מקום אליו הלכה.
וכשלא איחרה, ממילא לא שמו לב.
היא גם התעצלה. לא הייתה לומדת למבחנים, ואחר כך הייתה בוכה כשקיבלה ציונים.
הבגדים שלה נראו כאילו הותאמו בידי עיוור. והיא הרי לא עיוורת, כמעט. רק המשקפיים האלה שמושכות מטה את אפה. בלעדיהן היא באמת עיוורת.
והיא הייתה כוססת את הציפורניים מלחץ. ומעצבנות. ותמיד.

והיא תמיד ידעה שהיא פחות שווה מאחרים. אף אחד לא העז להגיד את זה בקול רם, אבל היא שמעה את זה בעיניים של אלה שעברו לידה כאילו לא הייתה אלא רוח.
היא הייתה בוכה מתסכול אבל לא בכתה כשסבא שלה מת.
והיא גם יודעת שעתיד אין לה. כי היא לא מצליחה להצליח.

והיא אהבה לקרוא ספרים שכבר קראה ולראות סרטים שכבר ראתה ולשמוע שירים שכבר שמעה.
והיא לא יכלה לסבול מתמטיקה. ממש כמוני.

בעיה שלה.