גשר הקיפאון שלי

שורות הבניינים משתלבות לקשת בענן. אני מתהלכת על שוליה; צופה בדוכנים מתמלאים בשמלות שנופלות לעלי כותרת צבעוניים ושוליים של נעלי אוקספורד מעט בלויות.

העלים נושרים וממלאים את האדמה שעוטפת את השורשים המסתעפים בתמונת מראה של הענפים, בשלולית של זהב. ניתן לראות בצבוצי ירוק צהבהב בין הענפים הנוקשים. הם נעים בליווי שירתה של הרוח הסתווית כזיכרונות המבקשים ממנה להיאחז בהם.
עלי הכותרת נפתחים כאשר זרי פרחים מונחים על שולחנות מעוטרי אבקנים; מפיצים את ריחם להיתפס בחצאיות השמלות.
אני נטמעת בשווקים של הגברות שמגיעות להשתכשך בתלתלי השיבה של הים; פוסעות בשבילים בהם דילגו שדוני השמש התמידית; מזמרים חידות שהתשובה להן טמונה בין גרגירי החול, מייחלת לא להיסחף עם כל האבנים שלא יחזרו להיראות אותו הדבר.

סופו של כל דבר להיבלע עם העבר. גם העלים הבודדים יודעים שלא יראו מחר.

הדוכנים מתכסים שמכה לבנה עבה של שלג; סוגרים את שעריהם למחסנים של ריחות סתיו בבקבוקונים, נותנים לרוח לנשוב כמו מכחול שמושך צבע בגסות.

אני לא צופה בעלה האחרון נעקר מביתו. אני לא צופה בהתפזרות של הריחות. הכל נעצר וממשיך בה זמנית; מראה של עלי כותרת נסגרים אל תוך קונכיותיהם ומראה של גדילה והתפתחות.

אני מתחילה לתהות אם אני אינני שובר גלים- מעבר בין שתי עונות.