גשם

היא לא בבית כבר שבועיים, אני מפחד. מה אם באמת קרה לה משהו? מה אם היא לא תחזור? אני שונא את אבא ואמא אני שונא את אבא ואמא אני שונא את אבא ואמא אני שונא את אבא ואמא אני שונא את אבא ואמא אני שונא את אבא ואמא אני שונא את אבא ואמא!

חוד העיפרון קורע את את הדף. הוא מרגיש את כל הגוף שלו רועד, בזעם, חרדה, כעס, שנאה, פחד, דאגה. בעיקר דאגה. לפני שבוע גשם נעלמה, השאירה את המכתב שנאה הקטן לאבא ואמא. כשהוא בא לקרוע את הדף מהמחברת היד שלו רועדת והוא קורע את הדף בצורה עקומה לגמרי. הוא לוקח נשימה עמוקה ומנסה להחזיק את העיפרון כמו שצריך.

בבקשה תחזרי, אני דואג לך. אבא ואמא כבר מתייאשים, אבל אני לא רוצה להפסיק את החיפושים, אני לא יכול להפסיק את החיפושים. גשם, בבקשה תחזרי, אני מתגעגע, אני לא יכול

דמעה זולגת על המקום בו הוא עמד לכתוב את המילה הבאה. הוא מוחה את הבאה אחרי ואת זאת שבאה אחר כך, לא נותן להן ליפול ככה לחלל הריק. בחוץ יש גשם, הרבה גשם. הוא רוצה לצאת לחפש בתוך כל הגשם הזה גשם אחת, קטנה ממנו רק בארבע-עשרה דקות, בסך הכל בת חמש-עשרה.

אני מבין למה עזבת, אני באמת מבין. אני רואה את אבא ואמא… הם לא באמת מחפשים. הם מסרבים גם ללכת למשטרה וזה מחרפן אותי, הם לא רוצים שיחשבו עליהם כל מיני דברים. הם הכריחו אותי ללכת לבית ספר היום. כאילו שום דבר לא קרה. כאילו לא נעלמת.

הוא זורק את המחברת על הקיר וצורח בתסכול. הוא בועט בשולחן הכתיבה, מעיף את ואת הדפים, העפרונות, המחברות ושאר הדברים הקטנים שהיו עליו על הרצפה. הוא לא מסתפק בזה, השמיכה נקרעת וארון הבגדים מתרוקן על הרצפה.
כשההתקף נרגע הוא מסתכל סביבו על כל הבלגן שעשה ומתיישב על המיטה. הוא מחזיק את הסדין מתחתיו חזק, מנסה להחזיק את עצמו ולא לבכות. הוא לוקח כמה נשימות עמוקות וקם לאט על הרגליים. הוא דורך על הנוצות שנפלו מתוך הקרע בשמיכה שעל הרצפה ועובר דרך הבגדים הזרוקים ויוצא מהחדר. הוא מרגיש מפורק, חלש, הוא לא מצליח ללכת כמו שצריך בלי להיתמך בקיר. כשהוא מגיע לסלון הוא לוקח את הטלפון של הבית ולוחץ על החיוג המהיר שגשם עשתה.
קול כעוס עונה לו, "מה את רוצה?"
"מה?" הוא עונה בלחש, "לא, זאת לא גשם -"
"מה אתה רוצה, סוף?" היא עונה באותו הטון.
"ראית את גשם בזמן האחרון?"
"אה, לא ממש ראיתי אותה מאז שנפרדנו ואני מעדיפה להשאיר את זה ככה."
הוא מחייך במרירות, "את באמת לא שמת לב שכבר יותר משבוע היא לא הגיעה לבית ספר, נכון?" הוא מנסה לבלוע את הדמעות ללא הצלחה, "אף אחד מכם -" הוא נחנק.
"למה אתה מתכוון?" היא שואלת בחוסר סבלנות.
"לכי תזדייני," הוא מנתק. הוא מוחה את הדמעות בכעס שמתדלק אותו וממלא אותו חזרה בכוח. הוא הולך לכיוון הדלת. לידה יש מתלה מעילים, הוא לוקח את ויוצא מהבית, טורק את הדלת מאחוריו. תוך כדי הליכה הוא לובש את המעיל. הגשם כבר הרטיב קצת את השיער שלו ועכשיו הוא מוטח בפרצוף שלו אבל זה לא משנה לו, הוא ממשיך ללכת.
הוא עובר את כל השכונות שבהן חיפש בשבועיים האחרונים, מתרחק עוד, מעבר לעולם הקטן והמושלם שהוא וגשם נתקעו בו, לא מושלמים בשום צורה. הוא צורח מעבר לקול של הגשם שיורד במטרים חזקים על המדרכות והכבישים עליהם הוא הולך את השם שלה, בוכה אותו, נושם אותו, הולך איתו. הוא לא מצליח לראות דברים בצורה ברורה מבעד לגשם שיורד ופוגע בפנים שלו כמו חיצים קטנים. רק בפנים, לא בשאר הגוף שמכוסה במעיל ארוך ועבה. לאט לאט הוא פותח את המעיל ונותן לגשם להיכנס פנימה, להרטיב ולקרר אותו, להכאיב לו ולשרוט אותו, להעיר ולהוציא אותו מהמציאות העגומה הזאת. הוא זורק את המעיל על הכביש שלידו וממשיך הלאה בחולצה קצרה וג'ינס ארוך. הנעליים והבגדים שלו מתמלאים ונספגים מים אבל זה לא אכפת לו. הוא מסוגל עכשיו לראות יותר בבירור את המקום בו הוא נמצא, ואז הוא נזכר ומזהה אותו. זה המקום שאליו הם הלכו בטיול של בית ספר, לפני חצי שנה. הטיול שבו נעמה וגשם נפרדו, הטיול שאחריו, הוא לא ידע למה, אבל הכל התחיל להתחרבש. הרבה יותר מקודם. בערב, כשכולם היו באכסניה פה גשם ונעמה הלכו לסמטה הזו, הוא הסתכל עליהן מהחלון שלו שפנה לכיוון הרחוב. ואז משהו קרה והן צרחו אחת על השנייה דברים שכולם שמעו אבל לא הבינו ויצאו משם וזה נגמר. גשם לא הסכימה לספר לו למה.
הוא רץ אל תוך הסמטה, מקווה לראות אותה שם בריאה ושלמה ומחכה רק לו. הגשם כבר הפסיק בינתיים, והכל שרוי במין אפלולית כזו של עננים כהים. זו רק הפסקה, הגשם בטוח יחזור עוד מעט. הוא לא יודע מה השעה אבל הוא מעריך שעוד מעט כבר ערב. זו לא סמטה שמובילה לעוד רחוב, היא נגמרת בקיר גבוה. הוא מתקדם קצת ורואה משהו רחוק ליד הקיר שסותם את הסמטה, משהו על הרצפה. הוא לא רוצה יותר לראות בסמטה את גשם, הוא רוצה לראות שם איזה חתול מסכן או סתם מעיל שמישהו הפיל, אין מצב שזו גשם, מה הסיכויים שזאת היא? הדבר הזה שם לא יכול להיות היא… הוא מתחיל לרוץ אל עבר הדבר הזה. הגשם חוזר לטפטף, מתגבר עם כל צעד שלו. כשהוא מגיע לסוף הסמטה זה כבר מבול. הוא רוכן אל עבר מה שעל הרצפה. זה בן אדם, כבר אין לו ספק בזה, בן אדם… מת. אבל זה בטוח איזה הומלס, זאת לא גשם. יש על הראש של ההומלס כובע שמחובר לסווטשירט שהוא לובש. הוא מרים את הכובע ושם אותו על העורף של ההומלס ומסובב את הראש שלו כדי שהפנים שלו יהיו למעלה. הוא מסתכל באי אמון על הגופה לידו וצורח על הגשם שלידו.
הגשם יורד ויורד ללא הפסקה, ובין כל הגשם הזה שממלא את האוויר ולא נותן לאנשים לראות או לנשום יש גשם אחת, קטנה ממנו בסך הכל בארבע-עשרה דקות, רק בת חמש-עשרה וכבר אינה.