גרגירי החול חסרי המשמעות

אספתי אל ידיי הקרות קומץ מן חול הים החם וביקשתי לנסוך בו משמעות.
דמיינתי כיצד אבנה בו ארמון ענק. ארמון ובו שתי כניסות. כניסה ראשונה לבני האצולה והשנייה למשרתיהם. כי הרי באותה כניסה לא יוכלו להיכנס. חייהם כל כך שונים, ולא כדאי להתערבב. בארמוני תהיה תקרה גבוהה העוטפת אולם מרהיב בו רוקדים אנשי הכניסה הראשונה לצלילי מזורקה ישנה, שלמעשה הגיעה מעולמם השונה כל כך של בני הכניסה השנייה.
הצד הפרקטי שבי מבקש להירגע. בניית ארמון היא קשה ומסובכת. גרגירי החול המעטים שבידיי לא מספיקים למטרה כה נעלה.
עדיף שמהחול אצור תבנית של שמי ושל שם אהובי הנסתר באותיות מסולסלות וגדולות. על שמותינו יסוכך לב שיבטא את אהבתנו שלא תיגמר לעולם ושתמיד תגן ותשמור. אהבתנו שמתקיימת רק בראשי המונח על הכר בשעת לילה מאוחרת.
והפחד בי צף ועולה. יצירה זו תצעק החוצה את רצונותיי הכמוסים ביותר. כמיהותיי שהדחקתי ולא סיפרתי לסובבים אותי. והאם אני כבר בשלה כדי לומר בקול רצונות אלו? האם העולם בשל לקבלם?
קובבה. הצורה המעוכה העשויה מים וחול. אמנם מדובר ביצירה פשוטה אך אכין אותה זכר לימים הטובים של ילדותינו בהם היינו מארגנים מלחמת עולם שלישית ורביעית ומוכנים לקחת את הסיכון שנצא עם כתם בוץ על הפנים.
זמנים אלו כבר עברו ואינם. צריך לדעת גם להתקדם הלאה. לא להיתקע בעבר. אלא לפסוע אל עבר העתיד.
לרגע אחד הדפתי את מחשבותיי, כדי לעצור ולהסתכל בחול שבידיי.
אך בזמן הרב שהקדשתי כדי להגיע למשמעות המתאימה והמדויקת ביותר לקומץ החול, בין התכנונים לחלומות, כאשר בדמיוני כבר החרבתי ובניתי עולמות,
חמק החול החם מבעד לאצבעותיי והצטרף לאינסוף גרגירי החול שבחוף, ולא יכולתי עוד לזהותו בניהם.