ג'ק שונא ימי הולדת

ג'ק שונא ימי הולדת

עוד יום נעים, אור שמש חודר דרך החלון ואני כותב במחשב הנייד שלי. מילים ארוכות וקצרות, מקיש במהירות, לוחץ על מקש הרווח, על האותיות. לא הייתי צריך ללמוד דברים רבים הקשורים להקלדה עיוורת, אני כבר יודע להקליד במהירות ולהביט במסך, מבלי להביט אף לרגע, במקשים שעל המקלדת. הזמן חולף ואני מציץ בשעון היד שלי. עוד כמה זמן נותר לי לכתוב? לא זמן רב. עליי להכין חבילה עוברת לאיזה יום הולדת. יום הולדת מכובד. יום הולדת פירושו יום הולדת, אני זוכר שכשהייתי יותר צעיר, היה לי מעין פרץ התרגשות מופלא, כשאורחים כה רבים באו, אורחים שאני כה אוהב. באו חברים ומשפחה, ואהבתי להכיר בין החברים לבני המשפחה, חלק מבני המשפחה היו באותם גילאים של חבריי. הייתי לובש את בגדיי האלגנטיים והחגיגיים, ונהנה להצמיד בלוני הליום אחדים למזגן הגדול שבסלון, הם היו עולים אט אט באוויר הצלול, כשהם עוטים שכבה דקה של צבע, שנראה שיתפוגג בעוד מספר שניות, הו רק שלא יתפוגג. ליתר דיוק, יכולתי לראות את אור השמש חודר דרך הבלון, היו קוראים לי: "ג'ק, ג'ק!" הגיעה שעת הקינוחים. וכן, זו באמת הייתה "שעה" של קינוחים, שכן, היו אורחים רבים, שמספרם היה רב, ומספרם של הקינוחים היה כפול ומכופל ממספר האורחים, עוגות שוקולדים, גלידה נוטפת בגביע זכוכית, עוגת מוס, גבינה, ושמרים.
הו, אני זוכר שהכי אהבתי את עוגת השמרים, הייתי חותך פרוסה עבה ואוכל כשאני ישוב מול האורחים על שולחן עץ רחב. "יופי, ג'ק", היו אומרים לי, הייתי נבוך מעט, אך המשכתי לאכול, כשהאורחים צופים בי אוכל ומביטים בי בחיוך. ואז שמעתי חבטה עזה בשולחן העץ, אחותי הגדולה מאשה, תפסה בכפות רגליי, וקראה לי אל מתחת לשולחן, וכך עשיתי, אף על פי שזה חרג מעט מהנימוס, אך דאגתי להסיח את דעתם של האורחים. בשביל זה יש מצגות יום הולדת.
מצגת שהכנתי במיוחד בשביל מקרים כאלה. "תקשיב", אמרה מאשה בלחישה, "זה מבצע סודי ביותר, חשאי, אסור לך לספר עליו לאיש. אפילו לא לאורחים, אפילו לאמא, לאבא, לסב ולסבתא." הנהנתי. "מה העניין?" שאלתי בלחישה. הזדחלנו אל חדרה של מאשה, כשכפות רגלינו וכפות ידינו נוגעים ברצפה הקרה, התקשיתי להאמין שאף אורח לא הבחין בנו. אני זוכר שחגגתי יום הולדת שבע. זהו, די לעמוד מול המזגן ולראות את הבלונים עולים באוויר הקריר, סוף- סוף… מבצע. אמממ… מבצע? תהיתי. "כן", אמרה מאשה, "מבצע חשאי ביותר. סודי ביותר. אל תספר עליו לאיש." הנהנתי בהבנה. "אני מבטיח", אמרתי.
"אוקיי", אמרה מאשה בלחש, "תצא מכאן בזחילה, תעבור את המסדרון הצר בזחילה מהירה, תגיע אל כורסת העור, שם מונחות המתנות הארוזות, הקשורות בסרט. תיקח אחת מהן, זו שנראית לך הכי גדולה ושיש בפנים משהו טוב, תרשרש מעט, אולי תתיר את הקשר ותפשפש, תמשש בקופסה, תביא אותה לכאן במהירות, שאיש אינו יבחין בך!" הנהנתי בחיוך.
"תזכור ג'ק, תשמור על זה בסוד!" אמרה מאשה. הנהנתי בחיוך.
עברתי את המסדרון בזחילה ממש מהירה, כמעט קפאתי למוות, הרצפה הייתה כה קרה, הנה כורסת העור הגבוהה. התכופפתי. האורחים לא הבחינו בי, הם היו שקועים בצפייה במצגת. לפי מה שראיתי, ראיתי גם מישהו שנעץ בי מבט חד, רציני, מיהרתי לקחת שתי מתנות גדולות וזחלתי אל תוך חדרה של מאשה.
"מישהו הבחין בך?" שאלה מאשה, בעודה מביטה במתנות הגדולות העטופות, בהתפעלות.
"לא", אמרתי והנעתי את ראשי לאות שלילה.
"תפתח אחת", אמרה מאשה והצביעה על מתנה גדולה, שהייתה עטופה בעטיפה קלאסית משובצת בצבעים ורוד ולבן, הצבעים האהובים על מאשה. היה לה קלמר עם דוגמת משבצות בורוד לבן ובתכלת, בגדים, מחברות ספירלה.
קרעתי את אריזת המתנה בהתרגשות. מה יהיה שם? תהיתי, אולי מכונית על שלט, אולי מחבט, אולי איזה משחק קופסה או לוח, השחמט שרציתי… אולם זו הייתה קופסת פלסטיק שקופה, כזו ששמים בתוכה מכוניות על שלט, ומכוניות צעצוע אדומות, מפלסטיק או מתכת. אך הקופסה הייתה ריקה. אך ראיתי שם פתק, שהוצמד אל הקופסא, פתק בצבע ורוד חיוור: "אם תמתין בסבלנות ותחכה עד לזמן פתיחת המתנות ולא תפתח את המתנה לפני, תקבל ממני מאה שקלים לקניית מכונית על שלט, דודה בטי."
הראיתי את הפתק למאשה.
זהו, חשבתי, זה הסוף שלי, מאה שקלים, אם לא הייתי פותח את "המתנה" הזו, הייתי מקבל מאה שקלים!!!
"הו", מאשה נאנחה בצער.
"זה היה רעיון שלך, מאשה", אמרתי, קמתי על רגליי ובעטתי בכיסא שעל יד שולחן הכתיבה שלה, "את הרסת לי את היום הולדת. חודש התכוננתי ליום הולדת הזה, ספרתי את כל האורחים, לראות כמה מתנות אקבל, והיום, אני לא אקבל מדודה בטי שטר של מאה שקלים. הכל בגללך!"
"אני מצטערת", אמרה מאשה ולא נראתה רצינית, ליתר דיוק, היא הביטה בי בפנים נטולות הבעה.
היא הביטה בי כך גם בסעודת יום ההולדת, לא נראה כי היא זממה משהו. לא חשדתי בה.
מאז אני שונא ימי הולדת, כמו שכתוב בכותרת: ג'ק שונא ימי הולדת. כן. אני שונא.