ג’קסונויל הרקולס

ברנש אחד הזמין פסיכיאטר, פסיכולוג ונוירולוג לביתו. הוא לא טרח לציין את סיבת הזמנתם במברקו, ורק ציין כי העניין בעל חשיבות דחופה.
שלושת בעלי המקצוע ביטלו את כל הפגישות שהיו להם לאותו הבוקר, כיוון שלא ידעו כמה זמן הפגישה תתארך. הם הגיעו לפרברים עם עלות השחר לביתו של הברנש. אחד אחרי השני הופתעו לגלות בתוך הבית, אנשי מקצוע כמותם, שקיבלו כנראה בדיוק את אותו מברק בהול כמותם. נוסף, הופתעו ביותר למצוא את בעל הבית יושב בנינוחות מול הספה שלפניהם, וזאת בניגוד רב לאדם שציפו לפגוש; אדם בעל כתב יד לא ברור ומשורבט כי וודאי עסוק באמצע גסיסה באיזה חדר שינה.
בתימהוניות רבה תפסו את מקומותיהם על הספה. שולחן אחד הפריד בין הבעל הבית לשלושה; כשבעל הבית יושב, על כיסא גבוה שמיקם עם הגב לטלוויזיה, בדיוק מול פניהם.
"על מה העניין?" שאל הנוירולוג בענייניות ספקנית.
שיערו, אשר הזכיר נוצה, הלבין לחלוטין, אך תאי השיער עוד המשיכו לצמוח מגולגולתו.
"הזמנתי אתכם לפה, בגלל עניין בעל חשיבות מיוחדת." סיפר אותו 'ג'קסונויל הרקולס' היושב מולם, תוך כדי הדגשת שלושת המילים האחרונות.
הייתה סיבה טובה לחשוד שבחר לחתום בשם מזויף זה, כדי לעורר תהייה עזה בנוגע לשפיות דעתו. פני הפסיכולוג נראות טרודות.
"האם כך הדבר?" השמיעו אותן פנים טרודות את פליאתן, כאשר גבותיו עולות מעלה במעלה מצחו.
היה ניכר מראו צעיר יחסית לגילו. ראשו העגול עטור בשיער חום ומתחת לחליפתו החומה בצבצה חולצה לבנה.
הרקולס ג'נקסונויל התעלם לחלוטין מההערה. גובהו ממוצע, עיניו ספק חום ספק שחור, כמו שיערו. חולצתו כחולה ולא בלטה, כשגם מכנסיו לא משכו מי יודע מה תשומת לב. היה יכול להיחשב כאדם בעל מראה ממוצע לחלוטין ובמקרים מסוימים אף לנאה בצורה סתמית ביותר. דרך התנהגותו הייתה משונה, מזכירה אדם אשר מנסה להעלות הצגה בתאטרון. כריזמה מוחצנת, מטובלת בדרמטיות, ביצבצה מידי פעם מתחת להתנהגותו של אדם סביר- או כך היה נדמה. נראה היה כי דמותו התמוהה סברה בכל מעודה, כי ביכולת קולה הענוג לפתות פיל להכין קאפקייק ממיטה.
"ישנה חידה אשר ברצוני לספר לכם." הנמיך את קולו כמעט עד לידי לחישה.
שלושת הדוקטורים פקחו עיניים בציפייה.
"עשיתי בדיקות רבות ככל שיכולתי אודותיכם." הודה בקלילות. "אחד מכם, יהיה חייב להיות מסוגל לפתור את הבעיה." קבע בצורה חדה והחלטית ביותר.
הרקולס ג'קסונויל הביט בציפייה בשלושת הדוקטורים הניצבים מול עיניו, כאילו היה מדובר בשלוש קופים, כאשר אחד מהם צריך לפרוץ בשירה בחצי דקה הקרובה.
"אולי נתחיל עם היכרות קצרה קודם לכן." פצה לראשונה הפסיכיאטר את פיו, מפר המבוכה, בקול צלול אשר הרגיש כקולה של ההנהגה.
פניו היו שרועות ברוגע תמידי כל מהלך השיחה, בלי להסגיר יותר מאשר סקרנות חלושה ותשומת לב למתרחש. קולו הזכיר מעט דבר מה עמוק, או ייתכן אוקיינוס. עיניו כופות שלווה במתבונן. האם קול כזה הוא תנאי יחיד במינו לכל הפסיכיאטרים? תהה הנוירולוג. לא היה נדמה כי הפסיכולוג לידו התברך בקול דומה.
"זה רעיון מצוין." הסכים הפסיכולוג בהינד ראש, מסדר את משקפיו שזזו במילימטר יחיד לכיוון קצה האף.
השלושה נותרו בשקט וכיוון שגם אדון הרקולס לא היה נראה כמי שעומד לפצות את פיו, המשיך הפסיכולוג את דברו.
"אני פרופסור סול, פסיכולוג במקצועו, תואר שלישי הוענק מאוניברסיטת היוקרה 'בראון', התמחות אצל הקליניקה הללא דופי של דוקטור יוסף סופטאץ, כעת הקליניקה שלי מכילה בעיקר את אנשי החברה הגבוהה, ממוקמת כרגע בראש מגדל ה'הארטאוור' המפורסם." ידו הימנית הונחה על חזהו מבלי משים לב בזמן שדיבר.
"אני פרופסור מדיסון, פסיכיאטר בעל תואר שלישי בייל, התמחות אצל חברת 'אי.ג'י.דאבליו', בעל עבר בתחום התרופות, כרגע מנהל קליניקה משל עצמי בשדרה הראשית בעיר קומת קרקע." היה תורו של הפסיכיאטר לדבר ועל אף שלא היה נשמע ככה, דיבר לאט מהרגיל כמי שלא חזר על פרטים אלה הרבה מאוד פעמים בעל פה.
שני הדוקטורים הביטו כעת אל כיוונו של הנוירולוג.
"אני פרופסור אדבריין," נשמע מעט משועמם מעצמו כשיד ימינו מתעסקת בצווארו, "ראש בכיר במחלקת הנוירולוגיה בקליניקה הגדולה ביותר באזור- 'אורגנז', גרוש, שני ילדים, דוקטורט מהרווארד ברפואה, וזה הכול פחות או יותר." שפשף עתה מעט את צווארו.
כעת לא נותר אלה להביט אל עבר מי שאזעיק אותם לשם, אדון הרקולס הנכבד שכבר ידע מראש את כל הפרטים אשר אמרו בעל פה. הוא יישר את מבטו אליהם חזרה, מתבונן בכל אחד מהם לחוד, עד שלפתע החליט לפצות את פיו לשמחתם.
"הא?" התפלא, "כלומר, עכשיו אני?" היה נראה כאחד שלא מאוד מאושר מהדבר.
הוא נאנח בחוסר חשק, כאילו היה אחד מאותם אומללים שלא זוכרים את שמם ועברם.
"ג'קסונויל הרקולס, בחור ממוצע למדי." גיבב בתקווה שזה יספיק, אחר כעושה טובה הוסיף; "עובד בתחום ספקות עונג לרשתות מחשב. חיות מחמד; דג זהב מקסיקני קטנטן."
השתררה שנייה של שקט.
"אתה לא באמת מצפה מאתנו להאמין שהשם שלך הוא-" פנה אליו הפסיכולוג ובקולו דאגה, לאחר מחשבה עמוקה עם עצמו האם כדאי לו להעלות את הנושא. ידו הימנית הפתוחה הונחה על השולחן והוא רכן קדימה כשהמשיך; "ג'קסונויל הרקולס- נכון? סבור אני בכמעט מאה אחוזים, כי גם תחום העבודה שציינת- כלל אינו קיים."
ושנית נראה היה כהרקולס כלל לא השיב כל התייחסות לתגובתו, כאילו היו אלה מלמולי אוויר בלבד.
"אז זה העניין," התחיל הרקולס.
שלושת הדוקטורים רכנו קדימה, בעוד הפסיכולוג משתדל לא לשים יותר מידי תשומת לב לעובדה שהתעלמו ממנו פעם נוספת.
"לא כואב לי הראש כלל. גם לא ממחשבות. על אף," נזכר עכשיו לציין; "שהוא גם לא ריק בכלל אם חושבים על כך. הלב שלי לא כואב, הוא לא מהיר או איטי מידי, קר או חם מידי. האונקולוג אישר זאת וכעת יש לי אפילו כבר סריקה שלו ממוסגרת בחדר השינה בתלת מימד. הוא פשוט כפי שהיה אתמול שלשום. אשתי, שזה כבר מספר שנים ידעתי כי הפרידה אינה רחוקה, סוף כל סוף חתמה על הסכם הגירושים ששלחתי לה. לא ראיתי אותה שלוש שנים אולי, הגעגועים אליה התחילו ונגמרו כבר ממזמן. הכול שונה עכשיו, יש לי חיים חדשים אותם אני חי. אני לא שוכב במיטה, אני לעיתים קרובות קוטף הצלחות בעבודה. אני לא אלרגי לדגים, לא זהובים ולא מקסיקנים- והלכתי כבר לשלוש רופאים שונים כדי לוודא את זה. שום פרט בדירה הזו לא השתנה כבר קרוב לשמונה שנים, שזהו כמעט בדיוק רצף הזמן בו המצב רוח שלי נשאר פחות או יותר אותו הדבר אני חושב. יש לי בדיוק את אותה כמות של זמן פנוי כבר חמש-עשרה שנה ואני מעביר אותו בדיוק באותם תחביבים כמו קריאת ספרים, דייג ומפגש עם חברים מהעבודה או מימים עברו. אני מרוויח יפה, אולי עוד חודש אקבל קידום והבוס שלי שכבר שבעים שנה בתפקיד מחבב אותי ניתן לומר. בנות בכללי? לא שונאות אותי ולא אוהבות אותי בצורה יוצאת דופן, בדיוק כמו אשתי כנראה. זה לא שחסרה לי תשומת לב, כי כשאני רוצה אני משיג. אני לא מכור לסיגריות ולא מגזים באלכוהול, למעשה אני במודע או לא במודע כמעט לא עושה שום דבר שמסכן את הבריאות שלי."
שלושת הדוקטורים הביטו בו בפליאה רבה, עוקבים אחרי כל פרט ופרט בחשיבות מרובה, כאילו ואם אחד הפרטים הללו הוא המפתח למציאות הפתרון לתעלומה הזו. אבל במחשבה שנייה- היכן התעלומה?
"אז מה לא בסדר?" שאל הפסיכולוג שנראה מעט לחוץ יותר, מעביר את ידו על שיערו.
היה נדמה כי כבר התחיל להזיע ממאמץ החשיבה של גלגלי המוח.
הנוירולוג והפסיכיאטר המוטרדים היו נראים כעומדים לשאול בדיוק את אותה שאלה.
"אני חולה." השיב הרקולס והשפיל את עיניו בצער לרצפה.
הפסיכולוג מצמץ בהפתעה; "וכיצד אתה יודע זאת?" רכן קדימה כאילו כדי להביט טוב יותר בתופעה הנגלית לעיניו.
הרקולס הצעיר פשוט משך בכתפיו באבלות ובדיוק באותה פשטות מעצבנת השיב; "אני יודע."
הפסיכולוג שהבין בוודאי שלא יקבל יותר פיסות מידע, נשען אחורנית בפרצוף טרוד, חוזר אחרי הדברים ששמע שוב ושוב בראשו כדי לפענח מה עתה בשם שמים עליו לשאול מן אדם שכזה.
"מתי זה התחיל?" הנוירולוג לא היה זקוק לזמן כדי לחשוב על זה, וזרק כמעט ישר כשניתנה לו ההזדמנות לכך. אבל רק כמעט.
"בערך באותו הרגע בו נודע לי כי אשתי חתמה," הניח אצבעות מתוסכלות על מצחו, "או כך לפחות אני מניח. כלפני שלושה שבועות ככל היותר."
"מניח?" ביקש הנוירולוג לדעת למה בדיוק הכוונה.
"שמתי לב לכך רק ימים ספורים אחר הדבר." הרקולס הרים את ידיו בחוסר אונים מה.
נראה היה כי הנוירולוג הראשי של 'אורגנז' היה מרים גבה לו היה נראה טיפוס כה כבד באישיותו כששאל; "אז מה ההבדל בין לפני שקבעת שיש בעיה לאחרי שהחלטת שאתה לא בריא?"
"הכול. אבל אם אתה באמת שואל אז שום דבר. השנייה הראשונה בה ידעתי שיש משהו לא בסדר היא כשהנחתי לפתע את ראשי על השידה הזו." השיב, מניף את ידו ומצביע על השידה הלבנה שהייתה במרחק כמה מטרים מהם.
"ומדוע עשית דבר שכזה?" התפלא הנוירולוג בשם כולם.
"אני ממש לא יודע." זעק ג'קסונויל הרקולס לתקרה.
הפסיכולוג על אף שהקשיב היה נראה כשקוע בשיחה בינו לבין עצמו. הפסיכיאטר עוד נותר לשבת בלי לומר דבר.
"אני לא יכול לעזור לך אם שום דבר לא כואב. אני אפילו לא יודע מדוע אני כאן." אמר הנוירולוג בשקט, "נראה לי אין בידי שום עניין או ידע בבעיה המוזרה אשר תהיה לך."
ג'קסונויל הרקולס התיישר בכיסאו, אחר אמר; "האם כך הדבר?" העמיד עובדה זו לערעור, "מי שמוצא את הפיתרון לבעיה שלי מקבל את סכום הכסף ממני שהוא היה אמור לקבל למשך כל החודש הקרוב." בעיניו נראה ניצוצות סיפוק, כאילו זה זה עתה הכריז על ניצחונו בקרב.
הנוירולוג נאנח נשען לאחור. הכיצד הוא אמור לפתור בעיה שאינה קיימת כלל? הפסיכולוג שחייך לרגע בתדהמה כמי שקונה את התמריץ, נראה היה שקוע באותו הערעור בעצמו.
"אולי הבעיה היא קיימת רק בגלל שאתה אומר כך." הציע הנוירולוג לפתע בשמחה לאיד.
"לא ולא." הניד ג'קסונויל הרקולס את ראשו נחרצות לשלילה כשמצחו מקומט מכעס, "אין זה הדבר כלל, כי אין לי כל סיבה להחליט שזהו הדבר."
נראה היה לפתע כי הפסיכולוג התעורר לחיים, בעודו מתיישר במושבו ובעיניו, חוזר לתקשר עם הסביבה.
"יכול מאוד להיות, ואפילו סביר- כי הראש שלך מניח שאם אתה נפרד מאשתך, אז אמורות להיות לזה השפעות עלייך. לכן הוא מחפש תירוצים שונים להחליט שישנה בעיה." התלהב עד מאוד מהממצא, כאילו זה בדיוק הרמז שהיה צריך כדי להציל את העולם. "זהו דבר נפוץ ביותר אצל אנשים שעוברים שינויים קיצוניים בחייהם, בייחוד אם הם גם קצת מופתעים מהאדישות של עצמם." ניסה לקרוץ לקרת הסוף אבל לא הצליח.
במקום זאת נראה היה כי הסתפק בהתלהבות דבריו, כאילו היה ילד שציטט מאיזה ספר מפורסם שקרא משפט בעל חוכמת חיים אין סופית.
רגע אחרי שהבין כי ג'קסונויל הרקולס עומד לפתוח בדחייה הוסיף; "כל זה כמובן בתת מודע שלנו, אישי הטוב. אם אתה רוצה, אתה יכול להירשם לרצף של טיפולים אצלי בקליניקה ולפתור את הבעיה על ידי הבאתה למודע. ישנם כלים בעלי עוצמה שרק הקליניקה שלנו, בין בודדות ביותר, יכולות להרשות לעצמן. כמו כן- היפנוזה." השתדל לתת להצעה הזו נופח מפתה- ללא טעם כפי שהתברר כלאחר יד.
"לא, לא, לא, בשום פנים ואופן לא. אני פשוט מוכרח ויודע שזו בהחלט לא הבעיה שלנו ואם יש משהו שאני אשנא יותר, זה יהיה לבזבז לעצמי את הזמן." טרק את דלת ההזדמנות הזו בפרצוף הפסיכולוג הנתעב שבעיניו המנסה לשדל אותו לכל מיני מעשי שטן מגונים שלא יעשו, במקומות כאלה ואחרים שאינו רוצה להימצא בהם כלל.
הפסיכולוג ההמום נשף ונשען לאחור משלב את ידיו. הוא נראה היה נעלב זמן מה עד ששחרר מפיו בחוסר אהדה; "אין שום סיבה שאני אהיה כאן. בעיה שלא קיימת היא בלתי פתירה בהחלט, אני מצטער מאוד אדוני היקר." לגלג מעט ועטה מבט נעלב.
עיניי הפסיכולוג זזו בחריציהן ופגשו בפסיכיאטר שעדיין לא אמר דבר. הוא קימט את מצחו ויישר את משקפיו שעל החותם למרות שלא היה כל צורך בכך.
"נכון, פרופסור סול?" היה נשמע יותר כאדם מתקיף מאשר אדם המבקש הסכמה ממישהו, "האין אתה מסכים עם עובדה כה מצערת כמו אי יכולת המדע לעזור לאדם שלא בשל לעזרה כמו אדם זה?"
הרקולס הביט עתה בפסיכיאטר על הספה, יודע כי נכלא למצב פוליטי מסוכן ביותר.
"בבקשה אל תטרוק את הדלת בפניי." שלף לאט את מסיכת הרגיעה מפניו ועתה נשמע כמי שמתחנן ועומד ליפול על ברכיו. "אני סבור כי אני במצוקה ואף נמצא בסכנה גדולה." קרא באימה כמי שעומד להתפרק.
"כשמה עומד בדיוק על הפרק?" ניסה הנוירולוג פעם אחת אחרונה למצוא דבר מה שיהיה נתן לתקן או לפחות להוציא מכלל סיכון מיידי.
"החיים שלי!" התעצבן הרקולס וכמעט התפתה לזרוק כרית לפרצופו של המדען, אך עצר בעד עצמו, מבטיח לעצמו כי הדבר יעשה רושם חיובי מאוד על פסיכיאטר- אדון התרופות שמול עיניו.
הנוירולוג נשען אחורה כמי שוויתר, ללא יותר מידי רגשות קשים בנוגע לזה כלל.
"אילו עוד אירועים קרו בפרק הזמן שבו אשתך חתמה על המסתמך?" שאל הפסיכיאטר, עדיין ברוגע כאילו האווירה אינה השתנתה כלל מאז תחילת השיחה.
"כלום. אני נוהג לרשום יומן בו אני מציין לעצמי אירועים גדולים עד קטנים שקרו." העיד ג'קסונויל הרקולס על עצמו.
נראה היה כי כולם מביטים בפסיכיאטר ביראת כבוד כאילו מדובר באדם שיפתור את הבעיה הנוראה מכל אותה אף אחד בעולם אינו יכול לה.
"ועד כמה עצמיך זה מקור אמין בעינייך?" המשיך בשלווה.
נראה היה כי ג'קסונויל הרקולס רצה להגיד משהו אך נמלח בדעתו.
"כלל לא." השיב. "הרי יתכן שפספסתי משהו." השפיל עיניו בחרטה גדולה, ממש כמי שנתן דין מוות לעצמו במו ידיו.
"טוב אדוני," השיב הפסייכיאטר כלאחר יד. "אני חושב… אני חושב כי אני יודע מזו בעייתך."
"מה?" קפצו השלושה בתדהמה עד כי היה נדמה שעמדו לנתר במקום.
"סיבוך מאוד מסוכן שאף יכול להרוג, אם תרשה לי להוסיף. אני שמח מאוד שקראת דווקא לשלושתנו לעזור לך." המשיך כאילו לא הרגיש כלל כמו עצם זר בעיניו של אף אחד מבין היושבים לצדו.
"באמת?" ג'קסונויל הרקולס הניח את שתי כפות ידיו על לחייו ומחץ אותן בחוזקה מתדהמה ולחץ, נשימתו נהייתה כבדה להחריד ועיניו כמעט יצאו מחוריהן.
"כן, בהחלט." המשיך הפסיכיאטר הנועז, "אך נראה כי שום מרשם של תרופה לא הולך לעזור לך כלל."
באותו הרגע ג'קסונויל הרקולס ניתר ממקומו, מתלבט אם לפרוץ בבכי עכשיו ולמרר על חיו ומותו הפתאומיים והמוזרים או שעליו להיות מסוגל לעשות הצהרה כלשהי לפני שיכריז על מותו.
"האם אין באמת שום דבר שאתה יכול לעשות בשביל האדם אומלל ונואש זה?" פנה אליו הנוירולוג בפתאומיות, בפניו הייתה נראית חרוטה דאגה עמוקה וצער גדול.
הפסיכולוג שהביט בו גם כן במבט דומה ואף נסער יותר, לא פצה את פיו בדומה לחברו למושב כי נראה היה שניסה לסלק דמעה מבישה מעין ימין.
"לא. הדבר היחידי שהוא יכול לעשות כדי להציל את עצמו זה מהר מהר לחזור לאשתו הקודמת או למצוא אישה חדשה." השיב הפסיכיאטר, חצי מעורער.
שלושתם הביטו בו בתמיהה רבה.
"מה? ומדוע זה הדבר?" נראה הנוירולוג מופתע ונדהם עד מאוד.
"אנא שבו ותבינו רבותי כי הסיבה שהודאתי על כך שהוא הזמין את שלושתנו לכאן, לא הייתה לחינם היא." אמר מלטף את סנטרו לעט ובארגה.
ג'קסונויל הרקולס התיישב מופתע ומופעם על הכיסא בחזרה, נועץ עיניים עגולות, מבריקות וגדולות בפרופסור שמולו מצד משמאל, עם שמץ של ניצן של תקווה חדשה.
"אילולא שלושתנו לא היינו מגיעים למקום הזה ומציגים את עצמינו, בחיים לא הייתי מגיע לפיתרון משונה שכזה." הסביר לאט.
נראה היה כי הוא היחידי שלא נכנס למצב של לחץ מוחלט ודמעות. קולו המשיך להתנגן כאוקיינוס ללא רעד מיתר מיותר, ללא התנהגות קטנה המסגירה כל חוסר נוחות מסוימת שיכלה להתקיים.
"אתה אדון יקר," פנה אל הנוירולוג, "הצגת את עצמיך כגרוש וכראש המחלקה של בית החולים הגדול ביותר באזור. ההתנהגות שלך כבדה, צייתנית במידת מה ומונוטונית כמעט. אני מתערב שמה שעשית פה היום לא שונה בהרבה מכל מה שאתה עושה כל יום במרפאה שלך, שואל מספר שאלות הקבועות לך מראש ואחר מתייאש. זה לא ישנה את השכר שלך. שיערך אפור אם כי אתה קרוב לגיל של הפסיכולוג, אם תרשה לי זאת לשער. אתה חי בסדר גמור ואף אחד בחיים לא ימצא בך שום בעיה גדולה כל כך, כיוון שבבגדיך ובהתנהגותך אין שמץ של דבר המרמז על סוג של הזנחה. אבל יחד עם כל זה אדוני, אתה גם חולה מאוד."
הנוירולוג המבולבל המשיך לשבת בשקט ולהקשיב בשקיקה לכל מה שהיה לפסיכיאטר לומר, בין אם הסכים או בין אם היה לו מה להוסיף לדבר. ככל שהשניות עברו, אף אחד לא היה נראה מבולבל פחות אבל גם אף אחד לא איבד את סבלנותו כלל.
"ואתה, האדון השני," פנה כעת אל הפסיכולוג, "אתה טוב אומנם במקצוע שלך, אחרת לא היית ממוקם בשדרה הראשית, אך ברור מאליו שאתה בכל זאת מנסה לעשות רושם טוב. דקלמת את קורות החיים שלך כאילו עשית זאת הרבה פעמים קודם לכן, כאילו נזקקת לזה בעבר או הכנת את עצמיך לאפשרות שתזדקק להוכיח משהו. נוסף, אתה תלוי בלקוחות שלא בטוח יבואו דווקא לקליניקה שלך כיוון שכל הקליניקות הן באותו הגודל פחות או יותר עם אותן שעות עבודה, עם אנשים עם אותו ניסיון כמוך שממוקמים מקומות ראשיים. אנשים לא אוהבים לציין את העובדה שהם הולכים לפסיכולוג ולכן לא קשה לשאר שאין הרבה אנשים שנוהגים להמליץ על פסיכולוגים טובים. כשדברת פה, היית הראשון לדבר. מלא במרץ, הצעת בלי לחשוב פעמיים לאדון ג'קסונויל הרקולס לבוא לקליניקה המאוד יקרה שלך שאולי אין ביכולתו עליה לשלם. אך זה לא מנע ממך. דבר כמו זה למשל, האדון שיושב בדיוק לידך בחיים לא היה עושה בלי לברר בדרך מסוימת קודם, אם היה טורח לברר כלל אם יש פוטנציאל עסקי בכל הדבר."
הפסיכולוג ניגב עם ממחתה כמה דמעות מלחיו, לא ברור למה, אך עיניו לא מצמצו לרגע והוא המשיך להקשיב בשקט מוחלט.
"ככל שאדון הרקולס ימצא אישה יותר מהר, וכמה שיותר בעייתית ונוראה כנראה, כך הוא יתחיל להרגיש יותר טוב. זאת כיוון שההבדל הגדול היחידי בין השניים האלה שיושבים פה לצידי," המשיך הפסיכיאטר לומר, "היא העובדה שאין לאחד מכם למה לשאוף עוד בחיים; לא לרצות אישה, להתקדם בעבודה, לעבור מקום עבודה, לקבל קידום, להשקיע יותר בילדים, למצוא אישה חדשה אפילו מפת הזמן הפנוי הקצר שיש לו ואף לנצל יותר טוב את הזמן הפנוי שכנראה אין לו. בעוד שלשני יש כל סיבה לחתור למשהו גדול יותר. אילו לאדון הרקולס יהיה עתה למה לשאוף, כמו לשיפור טיב היחסים עם אשתו על אף שהוא סבור כי וויתר עליה ממזמן, כך יותר הסיכויים שהוא ירגיש שיש לו בחיים משמעות. הרי, בכל זאת, הוא נשאר עם אותה עלמה צעירה במשך שלוש שנים אחרי שידע במאה אחוז ובוודאות כי העניין בחיים לא ישתפר. זהו לא יד המקרה, אם כי היה זקוק לזאת להמשיך ככה. רבותיי, ללא כל אחד מכם בחיים לא הייתי מנחש שזו הבעיה של האדון."
כעת הנוירולוג והפסיכולוג היו פחות מבולבלים, יותר מבועתים, מאוד מסוקרנים וקצת יותר גאים בעצמם על כך שהחליטו להגיע. הכיצד אדון זה לידם הצליח לפענח את כל זאת רק מהתבוננות והיכרות הקרובה לחצי שעה בלבד? כך תהו בלבם.
"אני מבין…" לחש הרקולס ספק לעצמו. "אני אשלח לך את הצ'ק בדואר."