גן העדן שלי

פעם ,כשהייתי עוד ילדה קטנה תמימה ומתוקה הייתי מתגלגלת בדשא,מטפסת על העצים, מקשקשת את רגליי במים הקרים והנעימים, הציפורים היו שרות איתי.
הארנבות רדפו אחריי ודיגדו אותי, וכך הייתי משחקת עם החיות בגן הנפלא שעל הארץ.
יום אחד, התעוררתי בבהלה גדולה לאחר שנרדמתי תוך השענות על העץ הגדול והיפה שיצר לי צל קריר ונעים.
תחילה חשבתי שהבהלה הגדולה נבעה מלחץ של סיוט שחלמתי, אך לא, זה היה מוחשי וזה היה אמיתי.
השמש החמימה שלי נעלמה ובמקומה תפס את התפקיד ענן עצום וקודר-ענן של עצבות ויגון קודר.
העץ החל להזדקן במהירות שבן אדם לא יכול לחוות, הוא נהיה אפור ומפחיד, העלים כמובן כולם נשרו ממנו והענפים החלו לעוף תוך כדי.
הארנבות הביטו בי פעם אחרונה בעצב ומתו.
הציפורים איבדו את הכנפיים שלהם וזעקו בכאב עצום.
הדשא הפך לאפר מצמרר והתחילו לצאת ממנו ידיים גדולות ומפחידות.
הים הנוצץ והיפה להפליא הפך כולו לדם אדום כהה ומצמרר.
לא הבנתי מה קורה, מה קורה לגן שלי? לגן של השלווה שלי, גן התמימות, האהבה, האחווה, הגן שבו הרגשתי בטוחה וטובה. מה קרה? מה עשיתי?
ואז לפתע כל החיות התקבצו יחדיו והסתכלו עליי במבט עצוב, אך גם כועס.
החיות היו במעגל ומהאמצע יצא איש זקן בעל עין אחת, אך עין מלאת טוב
"את מוכרחה לצאת מכאן, תושבי הגן סובלים מאוד" הוא הביט עמוק בעיני והתקרב עוד.
מה עשיתי?, שאלתי בעצב רב, כי עמוד בפנים ידעתי מה עשיתי.
"את יודעת את התשובה יקירה."
גדלתי, זו הייתה התשובה, לא היה לי יותר מקום שם.
גדלתי ואיבדתי את תמימותי, איני רשאית לחיות שם יותר, כי בן אדם והתמימות לא יכולים להיות יחדיו, לעולם.