"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא כי אתה עמדי…"
הם שלושתם מתו, נקברו באדמה עטופים בדגל שהוא גאווה, דגל כחול לבן שמגן דוד מעטר את האמצע.
זה כואב בכול פעם ששומעים את השמות שלהם, רואים את השמות שלהם, קוראים את השמות שלהם.
השמות של שלושתם חקוקים בכניסה לבסיס, יחד עם כול נופלי המלחמה.
זה כואב נורא, הם שלושתם היו כמו האחים שלנו, שלושתם החזיקו את הגדוד על הכתפיים בעצמם.
תמכו, ייעצו, עודדו, והבטיחו תמיד שנחזור שלמים כי אלוקים עמנו.
שהם מתו חשבנו שהם שיקרו , כי תמיד האמנו בלב שלם שנחזור בריאים ושלמים כי אלוקים אוהב אותנו.
אבל עכשיו, בכול פעם שאנחנו נכנס לשטח אויב, רואים את המוות בעניים, אנחנו לא מפחדים, כי אנחנו יודעים בלב שלם, בלב תמים, שאלוקים תמיד איתנו.
אנן עוצמים עינינו בכניסה, ממלמלים את הברכה הקבועה, מילים שרצות כנגד העיניים, מילים מאויתות כמו בסידור בבית הכנסת בשבת.
״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגַיְא צלמות״ המילים יוצאות מפינו לאט, ״לֹא אירא רֹעַ כִּי אַתָּה עִמָּדי״.
תגובות (3)
*אנו
וואו, זה משפט חזק ומחזק!!
אני לא חושבת שהוא גרוע, הוא דווקא נראלי ממש טוב, ממש מתחבר לנפש..
אני אהבתי :)
סיפור חזק!
אהבתי במיוחד
מדהים !!