גִלְעָד ולא גַלְעֵד

בס"ד

כבר חמש שנים שאנו מחכים לך.
מתגעגעים לשמוע את צחוקך, את החיוך על פניך.
איני יודעת מתי תחזור ואם בכלל.
אני לא רוצה להיות פסימית, אבל כבר מתחילים לאבד תקווה.
כל יום ויום מחכים לשמוע מה קורה איתך.
אנשים ללא לב וללא ייסורי מצפון לקחו אותך.
אני מקווה שאת מה שמגיע להם יקבלו במהרה.
איך הם יכולים לקחת לי אותך ילד שלי?
איך הם יכולים להרחיק אותך ממשפחתך?
מביתך?
מארצך?
תמורתך, ילד שלי, הם דורשים לשחרר רוצחים.
איך מעיזים?!
אין להם שום זכות להחזיק אותך בניגוד לרצונך!
אף אדם לא מבין את גודל האכזבה שכל יום עובר ואיני רואה אותך.
לפעמים אני תוהה באיזה עולם אנו חיים. דמוקרטיה, זה מה שלרוב שומעים.
אז איפה הדמוקרטיה הזאת, למה אף אחד לא מזכיר אותה?
מה עם הזכות של בן אדם לחיות את חייו ללא הפרעה?
מה עם הזכות של אדם להיות כמו כל בני האדם?
להתהלך חופשי, לעשות כרצונו, ולא להיות תלוי ברצונות של אחרים?!
אנשים יודעים לדבר הרבה, אך מעטים הם העושים הרבה.
חמש שנים אני מחכה לך שתשוב אלינו,
חמש שנים.
אנשים, ראשי המדינות לא עוצרים לרגע לחשוב מה אם זה היה קורה לקרוב משפחתם?
האם גם אז הם היו אדישים, וטוענים ש"אמנם זה קשה, אבל על אחד עדיף לוותר לטובת הרבה"?
מי שמחזיקים בך, בני, הם אינם אנשים כי אם השטן בדמות אדם.
ראשי המדינות אינם מבינים כי לעשות משא ומתן עם שטן – זה לא הולך ובמקום שאת טענותיהם יפנו כנגד אלה הם מפנים טענות כלפי ישראל.
במקום לתקוף ולגנות ברייש גליי את השטן בדמות האדם שלוקח חיים של בן אדם ומחליט מה לעשות איתם, הם…
לא עושים כלום.
אולי קצת.
בקושי.
אולי אחד.
אך- זה לא מספיק.
זה לא מספיק,
זה לא יספיק,
עד שתשוב הביתה.